המפץ הגדול או שהאחדות תנצח: המפלגות החרדיות מתכוננות לבחירות
אחרי 27 שנות אחדות, עתידה של "יהדות התורה" לוט בערפל. מצד אחד הליטאים בראשות גפני שחיזקו את כוחם וביטאו זאת בבחירות המקומיות. מנגד, החסידים בראשות ליצמן לא מוותרים ושוקלים איחוד עם הפלג הירושלמי או אלי ישי. בינתיים הניסיונות לשמור על אחדות המחנה נמשכים
הבחירות שהוקדמו בגלל מחלוקת על חוק הגיוס עשויות להסתיים בפילוג היסטורי אצל החרדים. אחרי 27 שנה של אחדות בין הפלגים האשכנזים במסגרת רשימה אחת, יהדות התורה, מרחף לראשונה איום של פיצול אמיתי בין סיעת אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית.
מוקדם להעריך אך זה ייגמר, במיוחד בחברה שמציבה את האחדות כערך עליון ושאת המילה האחרונה בה נותנים "גדולי ישראל", אבל אם ליצמן וגפני לא יתעשתו הם עלולים למצוא את עצמם אחראים למה שאולי ייכנס לספר דברי הימים של הפוליטיקה החרדית כ"מפץ הגדול" – לא מושג חיובי כל כך במגזר.
אמש כבר מיהרו סגן השר יעקב ליצמן וח"כ משה גפני ל"ישיבת עבודה" משותפת במסגרת ההיערכות לבחירות, אך בשני הצדדים לא מסוגלים להצהיר על המשך השותפות – וזה אומר הכל. אם לא די בכך, לאחר הפגישה גפני כבר רמז לשינוי המצב הקיים: "הוכחנו מה כוחנו ובאגודת ישראל כבר מבינים שצדקנו... מה שהיה זה לא מה שיהיה".
השותפות ביהדות התורה יצאה לדרך ב-1992, בעידן של נחיתות מספרית מובהקת של הליטאים מול החסידים. בהתאם לכך התקבעה העדפה ברורה לאחרונים בהרכב הרשימה לכנסת ובחלוקת התפקידים. גם מעמדה של חצר גור, הגדולה ביותר ב"אגודה", נקבע בהתאם – נציגה הוא יו"ר המפלגה ומנהיגה נחשב לאיש החזק בה – דתית ופוליטית.
עם השנים גדל הזרם הליטאי ויחסי הכוחות המגזר השתנו, אך בהיעד מפקד או פריימריז הדבר לא בא לידי ביטוי במערכות הפוליטיות. רגשי הנחיתות של "דגל" התחלפו לאט בתחושת קיפוח ותסכול, עד שראשי התנועה צברו ביטחון והחלו לערער על העליונות האוטומטית של החסידים.
הפיצול במחנה הליטאי, בין הזרם המרכזי לפלג הירושלמי, החליש מעט את כוחו ועיכב בכמה שנים את הדרישה לשוויון מלא, אך היה ברור שמדובר רק בעניין של זמן. בשנה האחרונה אכן נפל דבר ביהדות התורה – אחרי עשרות שנים של "אחדות" תחת תחושת דיכוי יצאה "דגל" לראשונה למלחמת שחרור מההגמוניה החסידית של ליצמן – תחילה בזירה המקומית.
בזכות ברית מפתיעה שכרתה עם המפלגה-האחות הספרדית ש"ס היא חזרה כמנצחת הגדולה של הבחירות לראשות ירושלים, כשהיא מכתירה את מועמדה משה ליאון ועל הדרך גם משפילה את יוסי דייטש החסידי.
הדם הרע בין הסיעות שמרכיבות את יהדות התורה מצטרף לשורה של עימותים פנימיים, פוליטיים ואידיאולוגים, שאפיינו את הקדנציה הנוכחית בכנסת - הן בתוך המפלגה האשכנזית והן בינה לבין ש"ס.
תחושת התסכול של הליטאים התעצמה כשנגררו על ידי החסידים למאבקי דת מיותרים מבחינתם, באירועים כמו משבר עבודות הרכבת בשבת והמשא ומתן על חוק הגיוס. ב"דגל" סונדלו ונאלצו ליישר קו עם ההקצנה של "אגודה" - הן כדי לשמור על האחדות והן כדי שלא להצטייר כפשרנים ברחוב החרדי.
הליטאים טוענים שמשקלים במגזר לא נופל מזה של החסידים, אך למרות זאת הם מוצאים את עצמם שוב ושוב נתונים למרותם, בעוד שבנושאים רבים הליטאים מזהים יותר עם הספרדים מבחינה אידיאולוגית.
המצב המתמשך הוביל להתקרבות בין גפני לדרעי ולכרסום זוחל באחדות המפלגה האשכנזית. מה שהחל כפזילה טקטית לכיוון ש"ס, שנועדה לאותת לליצמן "עד כאן", הפך לנטישת הברירה הטבעית עם החסידים ולחציית קווים בזירה המקומית – ואולי גם בדרך לפיצול ברמה הארצית.
בירושלים גפני קיבל תיאבון, וגם לגיטימציה, לדרוש סידור מחדש של יהדות התורה – "בזכות ולא בחסד". כשהיא מגובה בנתונים מחמיאים מהזירה המוניציפלית, יש ל"דגל" אינטרס פוליטי מובהק לחולל כעת מפץ פוליטי אמיתי, גם ברמה הארצית.
ליצמן הושפל והובס, בירושלים ובערים אחרות, אבל רחוק מלהיכנע ולוותר על הבכורה. בארסנל יש לו עוד לא מעט תחמושת, כולל מה שעשוי להתברר כנשק יום הדין – חבירה ל"עץ" של הפלג הירושלמי או ל"יחד" של אלי ישי, שנואי נפשם של גפני ודרעי. שתי התנועות קובלות בעצמן על חוסר ייצוג ב"דגל" ובש"ס, ובחירת אנשיהן לכנסת בזכות ליצמן תגביר עוד יותר את עוצמת רעידת האדמה הפנים-חרדית.
איך זה ייגמר עוד מוקדם לנחש, אבל סימן ליום שאחרי כבר יש: אם הבחירות ייכנסו לדפי ההיסטוריה של המגזר כ"בחירות תשע"ט" – זה יהיה לדיראון עולם.
לפנייה לכתב/ת 
