גברים ונשים לא מסתדרים? השפה אשמה
"אנחנו הגברים לומדים מגיל צעיר לא לרכוש אוצר מילים שמסכן אותנו בדחייה חברתית. אוצר מילים שלם, כמו בצו מסתורי, נלקח מאתנו. אין זאת 'נכות' מולדת. זאת נכות שפתית נרכשת". תמיר אשמן על השפה האסורה על הגברים, שאותה הוא רואה כשורש הפער בין המגדרים
בואו נדבר על השפה העברית ועל האופן שבו היא משפיעה ומעצבת אותנו: לשפה יש משמעות אדירת ממדים. באמצעות השפה אנחנו מייצרים עבורנו את מערכת הזמנים, כותבים את ההיסטוריה ומנבאים את העתיד. ברמה הפסיכולוגית-נפשית, השפה נועדה לווסת את עולמנו הפנימי המבעבע ואת עולמנו החיצוני המשתנה תמידית. השפה מתפקדת כמו חפץ מעבר בין האדם לזולתו. היא שכלול של אותו בכי ראשוני של תינוק נולד המזעיק באמצעותו את המבוגר האחראי שיערסל, שתחלוץ שד, שיחמם את גופינו האנושי הנרעד.
ביאליק בכבודו היה זה שלימד אותי את חשיבות השפה במאמרו 'גילוי וכיסוי השפה העברית' (1915), שם כתב על האופן שבו השפה העברית יכולה להתנכר לחוויה האנושית, ועל האופן שבו השפה יכולה להפעים, להרטיט וליצור מגע חומל בין בני האדם. ביאליק מצא את המפתח לחיבור באמצעות כתיבת שירה, ואני מחפש את המפתח ביצירת שפה חדשה שתחבר בין הגברי לנשי.
באמצעות השפה אנחנו אוספים אוסף של תחושות גוף פנימיות ומעניקים להן את השם המתאים להן – זוהי חרדה, זהו עלבון, זאת דחייה, זאת אהבה וכן הלאה. בכך אנחנו משיגים שני דברים - אנחנו לומדים לשלוט ולווסת, לייצר ודאות באותן תופעות פנימיות וחיצוניות בחיינו, ובמקביל - בדיוק כמו שאני עושה במאמר זה, אנחנו לומדים לשתף באמצעות השפה את עולמנו הפנימי. באמצעות השפה אנחנו יוצרים את התלות ואת יחסי הגומלין האנושיים. זה נכון לכל המין האנושי, אבל איך זה קשור לשפה הגברית?
להתחיל מבראשית
בספר בראשית פרק ב' מסופר כי האדם, הזכר, הגבר, הבכור לאנושות, מקבל את הרישיון האלוהי להעניק שפה לכל אשר נברא, כולל האישה. זהו כוח פוליטי עצום שניתן לגברים - "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת". שורשיה של תרבות מגדרית שלמה מסתתרים בפסוק הזה. למה? כי האדם מעניק לאישה את שמה, היא נוצרה מצלעו וייעודה הוא להפיג את בדידותו הקיומית. הוא מקבל כמתנה מקוללת את עליונותו על האישה, ואת השליטה עליה ("ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"). השפה העברית המסורתית והתקנית באה לשרת מבנה דכאני זה.
"השליטה הינה העיוות של האהבה", כתבה ג'סיקה בנג'מין בספרה 'כבלי האהבה'. רק שתבינו את עומק הטרגדיה הנפשית-שפתית. אנחנו, בני האדם, גברים ונשים, מונעים מכוחות פרדוקסליים, כביכול סותרים, בין צורכי התלות לבין צורכי העצמאות. כוח נפשי אחד מוביל אותנו לעבר העצמאות – לדוגמה, אנחנו מעוניינים ללמוד כילדים לשרוך את שרוכי הנעליים שלנו בכוחות עצמנו, יש לנו צורך טבעי ללמוד לשלוט בגוף ובנפש ולווסת את עצמנו באופן עצמאי. מצד שני, אנחנו מנוהלים על ידי כוח נפשי נוסף, כוח המבקש לקבל הכרה מהאחר על עצמאות זו – זוהי התלות. כלומר, אנחנו גם עצמאיים וגם תלויים באותו זמן. זהו מצב פרדוקסלי שהתרבות הפטריארכלית ניסתה למצוא לו פתרון אכזרי בכך שהסלילה את הבנים לעבר העצמאות, ואת הבנות אותה תרבות מסורתית הסלילה לעבר התלות.
התרבות הפטריארכלית יצרה יחסים מגדריים שהם כביכול מאוד מסודרים, ולמעשה זוהי מהותו של הדיכוי הפטריארכלי שחל גם על גברים וגם על נשים. זוהי מציאות שבה האישה מחכה לבן זוגה שישוב בסוף יום עבודה כדי לשתף אותו ולהיעזר בו (זוהי התלות), בזמן שהוא מגיע הביתה בסוף יום עבודה מנוכר רק כדי לגלגל עוד ג'וינט ולבהות בנקודה מרצדת במסך, העיקר שלא יחפרו לו. הגבר לומד, אם כן, לתפקד כיחידת משק אוטרקית שאינה תלויה בדבר (זוהי העצמאות). אולי זו הסיבה המרכזית לשאלה - למה זוגיות בין גברים ונשים לרוב אינה יעילה, ולמה שני הצדדים מרגשים לרוב מרומים בעסקה הזוגית.
הרי מהי המילה הראשונה שאומר התינוק? – אבא. למה בעצם זו המילה הראשונית שנבחרה? התשובה היא יחסית פשוטה: האב הוא זה שעומד מנגד לתינוק, בזמן שהאימא, בשנתו הראשונה של התינוק, היא כמו ישות בלתי נפרדת, בשר מבשרו. מגופה בקענו, עימה חווינו אחדות והתמסרות ראשונית, בעוד האבא הוא זה המוגדר מבחוץ. אליו אנחנו נמסרים כשהאם מתעייפת מעוד ליל הנקה נטול שינה. האב הוא זה שמקנה לתינוק את היכולת החשובה להבדיל. הוא מסייע לתינוק לחלץ את עצמיותו מהמבנה הדביק עם האם, וליצור תחושת עצמי מובחנת.
תפקיד חשוב מאוד יש לאב ברמה הפסיכולוגית. זהו תפקיד שהתרבות הפטריארכלית שחקה עד כלות כשהקריבה את מיטב בנינו לחזית, לכרמים ולשדות הפלחה האינסופיים, או כשהסלילה את מיטב בנינו לעבר המקצועות הריאליים ולציידי הראשים של חברות הסטארט-אפ. אבא היא המילה הראשונה של גור האדם, אך האם יש הבדלים בין שפת האם לשפת האב? מאמרים העוסקים במגדר הגברי מכנים גברים בתור "המגדר הנאלם". כלומר, אנחנו מתייחסים לגברים ככאלו הסובלים מאילמות סלקטיבית. מספיק שתשאלו את עצמכן/ם איך אבא שלכם תיאר וביטא במילים את עולמו הרגשי, ותקבלו תשובה די ברורה ואילמת. מתי ראיתם את אבא שלכם נעזר? מבטא כאב נפשי או חולשה? ובאיזה שפה אבינו ביטא את הזדקקותו?
אנחנו הגברים לומדים מגיל צעיר לא לרכוש אוצר מילים שמסכן אותנו בדחייה חברתית. אוצר מילים שלם, כמו בצו מסתורי, נלקח מאתנו. או כמו שכתב חיים גורי בשיר הרעות: "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת" - זהו השילוש הקדוש של הגבריות המסורתית. לודוויג ויטגנשטיין ניסח את הדברים באופן חסכוני ומדויק באומרו: "גבולות השפה שלי קובעים את גבולות העולם שלי". אם כן, מה הם גבולות השפה של הגברים? עד כמה גבולות שפתיים אלו גמישים?
יש כ-75 מילים המתארות את הפגיעות הרגשית שלנו, בני האדם, ללא הבדלה מגדרית. כמה מילים כאלו משמשות אותנו הגברים ביום-יום של חיינו? הרבה פחות. כששואלים גבר, בהכללה, "איך אתה מרגיש?", לרוב התשובה הקלאסית תהיה "אני עייף", או בגרסה הארוכה יותר - "עזבי אותי באימא שלך, אני עייף, אל תחפרי". אני כותב זאת אחרי עשרות שנים שאני מקשיב לשיח של גברים בקבוצות לטיפול באלימות כלפי נשים. אנחנו מקבלים תמונה די עגומה ביחס ליכולת של גברים לתקשר את עולמם הרגשי. אין זאת 'נכות' מולדת. זאת נכות שפתית נרכשת.
שפה רגשית רחוקה
אנחנו מרחיקים את הבנים שלנו מהשפה הרגשית ומעודדים אותם להשתמש במילים שישמשו אותם בחנויות טמבור: "זאת מקדחה, וזהו פטיש, זה מפתח הלן, זהו דיבל בן, וזוהי מוטרה...". אבל בלי להתכוון אנחנו למעשה מסרבים ללמד את בנינו את שפת הדקדוק הפנימי: "זהו עצב וזהו צער, זהו עלבון, זוהי תחושת דחייה, זהו פחד וחרדה, זהו חוסר אונים, ילד שלי. רגשות אלו ילוו את כל חייך, אז הפוך אותם לחבריך הטובים".
במקום לתקף את עולמו הרגשי של הבן, אנחנו תוקפים אותו תחת צירוף מילים טראגי כמו: "אל תבכה כמו תינוקת, ואם לא תפסיק לבכות מהר, אני כבר אתן לך סיבה לבכות". אחר כך אנחנו מתפלאים ומצקצקים על עוד בן שמאובחן כמופרע קשב וריכוז, על המעבר לשימוש בסמים בגיל ההתבגרות, על הציניות השותקת ועוד. כאשר מגדר שלם נהיה אילם ביכולתו לבטא את פגיעותו, אנחנו מקבלים כחברה גברים המנוכרים לגופם, לתחושותיהם ולצרכיהם הרגשיים, גברים לא קומוניקטיביים ברמה הרגשית.
אנחנו מקבלים מציאות חברתית של 18,000 אסירים גברים בשב"ס על 120 אסירות. גברים המתנהגים את היצרים המיניים שלהם במקום לדבר אותם, ובעיקר נוצר פה מגדר שאינו מסוגל לווסת את עולמו הרגשי באמצעים בריאים המבוססים על יחסי גומלין ותלות הדדית, עד שהשליטה ממלאת את מקומה של האהבה.
לבנים ובנות יש יכולת קוגניטיבית זהה בתהליכי רכישת שפה. גם בנים וגם בנות בכל יום מרחיבים את אוצר המילים שלהם בעשר מלים חדשות. זהו מפעל שפתי ענק. אך מהו אוצר המילים הנגיש לבנות ומהו אוצר המילים הנגיש לבנים? שם יש הבדלים עצומים. בשלו התנאים להתיר את הצו המסתורי האוסר על הבנים שלנו לבכות, ולייצר שפה שתיתן תוקף וערך לעולמם הרגשי הנרעד והפגיע. בשלו התנאים להשיב את הבנים שלנו הביתה, לשפתם הרגשית. "וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלם" (ירמיהו פרק ל"א).
תמיר אשמן (msw) הוא מנהל הפורום ללימודי גברים, אוניברסיטת תל אביב. ביום חמישי הקרוב ירצה בכנס של האקדמיה ללשון העברית, במושב שיעסוק ביחסים שבין מגדר, גבריות והשפה העברית.
