"כשאני נוהג ויש משטרה מאחוריי אני יודע שיעצרו אותי"
בגיל עשר צביקה הזקיאס נשלח לפנימייה בסיכון, הגיע לחוג ריקוד, והתאהב בעולם המחול. 30 שנה אחרי הוא מככב בקומדיה "ליידי טיטי" ומגלם מוזיקאי כושל שמתחפש לאישה. "החלק הכי קשה היה העקבים", הוא אומר בריאיון ומדבר על הילדות בשכונת מצוקה ואלימות משטרתית נגד הקהילה האתיופית
רגע לפני סוף השנה האזרחית, מגיע לאקרנים סרט ישראלי מפתיע במיוחד. "ליידי טיטי" הוא לא רק קומדיה פרועה במיוחד שפונה לקהל הרחב, אלא הסרט הישראלי הראשון שביימה במאית אתיופית שמופץ לבתי הקולנוע בארץ. הבמאית היא אסתי עלמו וקסלר, ורוב חברי הקאסט גם הם בני העדה האתיופית ומדברים בסרט אמהרית.
"ליידי טיטי", שייצא מחר (ה') לאקרנים, הוא עוד ניסיון לייצר קולנוע מסחרי ומצחיק בישראל. במרכזו וורקו, בחור אתיופי שחולם על קריירת שירה, אבל מסובך עמוק בשוק האפור. כשנושים רודפים אחריו וחברתו מעיפה אותו מהבית בתל אביב, הוא חוזר לבית אימו בבית שמש. גם שם העבריינים מוצאים אותו, ובהחלטה של רגע הוא מחליט להתחפש ולהפוך לטיטי - אישה מטופחת ומרשימה.
אל נעלי העקב הגבוהות של טיטי, השתחל צביקה הזקיאס (36), רקדן ושחקן תיאטרון. על הנייר המהפך יכול היה להפוך לקריקטורה מגוחכת ומביכה, אבל בפועל, ועם הרקע שלו כרקדן, אפשר לומר שמדובר בטרנספורמציה משכנעת ואפילו מרשימה. בימי הצילום הזקיאס הגיע שעה וחצי לפני כולם לסט רק כדי להתארגן ולהתאפר. "החלק הכי קשה היה העקבים, הם שברו לי את הרגליים", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "לא הייתה לי בעיה עם האיפור או המיני, אבל העקבים..."
לא חששת להיכנס לתפקיד כזה?
"אני אוהב לאתגר את עצמי, אז ממש אהבתי את הרעיון. התחלתי לעבוד על טיטי שלושה חודשים לפני הצילומים. הסתכלתי על אישתי ושמתי לב לכל הניואנסים הקטנים שלה - איך היא יושבת, איך היא הולכת, מה היא עושה עם השפתיים והמבטים. בשלב מסוים היא הייתה בטוחה שאני הולך לצאת מהארון או שאני רוצה להיות אישה".
אז לא הפכת לחברה הכי טובה שלה כמו אחת הדמויות בסרט?
"לא. היא הרגישה שהיא מאבדת את הגבר שלה. אבל בסופו של דבר היא הבינה שזה עבור התפקיד".
אל הסרט הוא הגיע כמעט במקרה. את הבמאית עלמו וקסלר הכיר מנערותו בירושלים והשניים נפגשו באירוע משפחתי. היא ידעה שהוא רקדן ושאלה אותו אם ירצה לבוא לאודישן - הזקיאס נענה. "אחרי שלושה או ארבעה חודשים היא מתקשרת אליי ואומרת לי שהתקבלתי. חשבתי שמדובר בתפקיד קטן ואז היא אמרה שזה התפקיד הראשי. אבל גם אז לא ממש הבנתי. רק כשהגענו למשרדים של יונייטד קינג לחתום חוזה הבנתי לאן אני נכנס. הייתי בהלם - זה סרט סרט".
"סביב הקהילה האתיופית יש המון עמותות עם כסף, והרוב חרטא"
טיטי מוצאת עבודה במתנ"ס הקהילתי, שם היא צריכה לגייס נשים לסדנה להעצמה נשית לצד עובדת קבלן, מלסג' (אלזה עלמו). את מנהלת המתנ"ס מגלמת לירית בלבן, בהופעה מזוקקת של פריבילגית לבנה.
בתוך כל התהליך הזה וורקו מגלה את הקשיים של הנשים בקהילה האתיופית - מהטרדות מיניות, נגיעות והערות לא במקום, תנאי העסקה לא הוגנים ועד דברים פעוטים כמו התארגנות בבוקר. "אני חייב לציין שזה לא פשוט, הבנתי שזה ממש קשה להיות אישה בחברה שהיא עדיין מאוד גברית. אם זה ההתארגנות בבוקר או ההטרדות המיניות שקורות כל שני וחמישי".
מלבד ההטרדות המיניות שטיטי חווה הן מצד חברי הקהילה והן מצד גברים אחרים, הסרט גם עוסק בהומופוביה, משום שכל מי מגלה שטיטי היא גבר, נחרד, מזדעזע ומשוכנע שמדובר במחלה שיש לטפל בה.
הסרט לא מפחד להעביר ביקורת פנים קהילתית.
"כן, אבל חשוב לציין שהתפיסה של דור ההורים שלי מגיעה ממקום פרימיטיבי, אז אני לא יכול לבוא ולהאשים אותם - זה מה שחינכו אותם. הדור שלי הבין שהתפיסה הזאת לא נכונה ומנסה לחשוף אותם למציאות אחרת. אני חושב שזה מה שאסתי ניסתה להעביר דרך הסרט, להגיד לדור ההוא שבחברה בארץ להיות הומו או טרנסג'נדר זה טבעי ומקובל, שהם כבר לא בכפרים".
יצא לך לראות את הסרט עם הקהילה האתיופית?
"כן, הם עפו עליו. הייתה טרום בכורה בהרצליה ובאו המון אנשים מכל קצוות הארץ, זה הפתיע אותי. יש גם באז מאוד גדול ברשתות החברתיות. הם מרגישים גאווה כי פתאום יש סרט שמדבר לעדה שלהם. הם גם מכירים את כל מה שקורה בבית, עם האימא והתגובות והשפה. זה היה ממש מחמם לב לראות את זה מהצד, שזה מדבר אליהם ושהם תומכים".
עוד נקודה לזכות הסרט, היא העיסוק במתנ"סים הקהילתיים. עלמו וקסלר לא חוסכת ביקורת שמופנית כלפי כוונתם "לעזור" - שלא בהכרח מונעת ממניעים טהורים, אלא משאיפה לתקציבים נוספים. "לצערי הרב זה קורה כל כך הרבה. סביב הקהילה האתיופית יש המון עמותות עם כסף, והרוב חרטא. זה לא בהכרח סביב האדם הלבן, אני לא יודע אם יש הרבה שמעיזים לומר את זה, אבל יש שם המון כספים והם לא בהכרח מגיעים לקהילה עצמה".
בשנה האחרונה יותר ויותר יוצרים אתיופים זוכים להכרה. הסדרה "נבסו" זכתה באמי הבינלאומי, "עץ תאנה", סרטה של עלמוורק דוידיאן, הגיע לפסטיבל טורונטו, ובימים אלה הסתיימו הצילומים של עוד סרט ישראלי באתיופיה. עד כמה שזה מפתה לסמן גל צעיר וחדש של יוצרים מהעדה, הזקיאס לא חושב שזה המצב. "נכון שעכשיו יש חבר'ה שמקבלים במה ועושים אמנות, וזה משמח מאוד, אבל זה משמח אותי מהמקום שאדם הולך עם החלום שלו ומעיז. אני לא פועל מהמקום של אני אתיופי, אלא מהתשוקות שלי ומהזיקה לאמנות. לא צריך להסתכל על זה מהמקום של סוף-סוף העדה האתיופית מקבלת ביטוי - נותנים ביטוי לאחד שניסה ולא הרים ידיים. אני תמיד שם את הקטע העדתי בצד ולא מסתמך עליו - אני אמן שרוצה לעשות אמנות".
אבל כדי שמלכתחילה מישהו ירצה ללכת לעשות אמנות צריך רשת תמיכה מאוד רחבה.
"אני מאמין שכשבאמת רוצים, יהיה מי שיעזור לך. בתור יוצר אתה חייב להילחם בשיניים, ולא מהמקום הזה של קיפוח. יש לי חברה שהיא ציירת, מיכל ממיט-וורקה, והיא בועטת את מה שהיא מרגישה מהבטן, ואת יודעת - כשזה מדבר אז זה מדבר".
"כשהתחלתי לרקוד כולם היו בטוחים שאני הומו"
גם הזקיאס זכה בתמיכה ששינתה את מסלול חייו. אחד המדריכים בפנימייה הציע לו להירשם לחוג ריקוד כדי לשחרר את ההיפראקטיביות שלו. "שאלתי אותו מה הקשר, אבל כשנכנסתי וראיתי את הבנות - עף לי הפוני. עד אז הייתי מוקף רק בבנים, ואת יודעת איך הם - חולי נפש. פתאום העולם הזה של הבנות משך והקסים אותי, בשבילי זה היה כמו להגיע למאדים".
לא הפגנת כישורי ריקוד לפני?
לא, הייתי משחק כדורגל כמו כל ילד. עד היום אני חולה על כדורגל. כשהתחלתי לרקוד כולם היו בטוחים שאני הומו ושזה מאוד נשי. בהתחלה הקהילה לא תמכה, הם לא אהבו את הרעיון. אבל בינינו, את מי זה מעניין? אותי זה אף פעם לא עניין".
היו רגעי משבר שהתגובות כן השפיעו עליך, שרצית לפרוש?
"ממש לא. הריקוד נתן לי כיוון, מה שלא היה לי עד אז. נאחזתי בו ואהבתי את העולם הזה, הרגשתי שאני יכול להשתלב בו. ידעתי שאנשים מרימים גבה, אבל אני המשכתי. זה אפילו יותר דרבן אותי - דווקא אני ארקוד. אני אבוא לכם עם טייץ, לא ורוד, אבל טייץ".
יוצא לך להיחשף לגזענות היום?
"כן, אבל אני בוחר להתעלם מזה. בסופו של דבר אני חושב שגזענים הם חולי נפש. אנשים שופטים אנשים לפי צבע, יש בזה משהו חולני והם צריכים לקבל טיפול. אין מה לכעוס. זו דפקה. פעם זה היה מקומם אותי, אבל היום אני מסתכל על זה אחרת, לך לטיפול".
אבל לפעמים זה גובל באלימות.
"אם שוטר יעצור אותי ואני אתחצף אליו, הוא יפעל באופן לא חוקי וגם ירשום לי תקיפת שוטר. אז עדיף להיות חכם ולא צודק. אז אני משחק את המשחק, לצערי הרב. במקרה כזה אם שוטר פונה אליי אני עונה לו בנחת. בסופו של דבר אני רוצה להגיע הביתה לאישה ולילדים, אני לא רוצה לשבת במעצר".
זה קורה הרבה?
"כל הזמן. כשאני נוהג ויש משטרה מאחוריי אני יודע שיעצרו אותי. לפני שלושה שבועות נסעתי עם אשתי והילד באוטו. אמרתי לה 'תספרי עד 30 והוא יעצור אותי'. היא הגיעה ל-20 ועצרו אותנו. בחור אתיופי עם רסטות - זה אומר הכול".
אם כבר רסטות, איך הסתרתם אותן בצורה כל כך טובה?
"האמת שהיו לי רסטות עד הגב וגזרו לי חצי מהן. כמעט בכיתי בגלל זה. חלק ממה שנשאר החבאתי מתחת לג'קט האדום.
