"גם אני לחמתי בגטו ורשה"
4 ימים לאחר מותו של שמחה רותם, שהוגדר כאחרון הלוחמים במרד, סיפר ליאון קופלמן על ארגון ההגנה היהודי שבו לחם בשואה. "גרמנים נהרגו מירי המורדים, אחר כך הסתתרנו בבונקרים", אמר קופלמן בן ה-94 לאולפן ynet
ראשי המדינה חלקו כבוד אחרון לגיבור שנלחם בנאצים - אבל לפי חברו, שמחה רותם (קאז'יק) אינו אחרון לוחמי מרד גטו ורשה. בראיון לאולפן ynet אמר ליאון (לולק) קופלמן, בן 94, כי הוא היה חבר בארגון הגנה יהודי בעת שהיה בגטו, והסתתר בבונקרים. צפו בראיון.
קופלמן סיפר כי שמחה רותם, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, "היה בן כיתה שלי וגם בן גילי. לחמתי בגטו ורשה מאז התחלת האקציות בגטו, כשהגרמנים החלו לקחת את היהודים להשמדה כוללת. בשנת 1942, כאשר הייתי בן 18 ואמי הייתה בת 40, היא נלקחה לטרבלינקה. יום אחד באתי מהעבודה כשעבדתי אצל הגרמנים ולא ראיתי אותה עוד.
לדברי קופלמן, "הגטו החל להיבנות בשנת 1940. היה גטו קטן וגטו גדול שהיה חיבור ביניהם על ידי גשר עץ מעל רחוב שתחתיו עברה חשמלית והיה האזור של הפולנים. עברנו לגטו הקטן, דירה ברחוב סגלנה, קרוב לחומה שמעליה היו מבריחים דברי מזון לתוך הגטו".
"בוורשה חיו לפני המלחמה 300 אלף יהודים. זמן קצר לאחר מכן המספר הלך וגדל לאחר שהגיעו יהודים מכל האזור, עד שמספר תושבי הגטו עלה ל-600 אלף, דבר שיצר תנאים קשים מאוד מבחינת סניטריה", הוסיף קופלמן. "ילדים היו מתים מרעב ובכל בוקר היו עוברות עגלות של חברה קדישא ומעמיסות את גופות הילדים שנפטרו באותו לילה".
"הייתי חבר בארגון הגנה יהודי של אנתק צוקרמן שקראו לו ג'וב", אמר ניצול השואה. "בינואר 1942 החלו האקציות. הגרמנים נכנסו לגטו ואז הארגון החל לפעול. כמה מהגרמנים נהרגו מידי המורדים ואז הם נסוגו וחזרו בחודש אפריל במתכונת צבאית כאשר הם לבושים במדים, כובעי מגן ותותחים, והחלו לפנות את הגטו. הם תפסו אנשים שיראו להם איפה יש בונקרים בתוך הגטו שבהם היהודים התחבאו. ב-19 באפריל, כשהתחילה האקציה הגדולה, אני וחבריי היינו בבונקר. הגרמנים החלו לעבור בית-בית והכריזו בגרמנית ברמקול שהם הולכים לשרוף את הבתים האלה ועל המורדים שמתחבאים לצאת מהבונקרים ולהיכנע".
קופלמן אמר כי "לא הייתה לנו ברירה, הרי לא רצינו להישרף חיים, ולכן יצאנו מהבונקרים ונכנענו. נלקחנו על ידי הגרמנים למקום שמשם היו מסיעים בקרונות את היהודים להשמדה. גם אני הובאתי לשם, ושם היו מיונים שהפרידו בין הצעירים למבוגרים. נלקחנו לעבודות בבתי מלאכה של הרכבת הגרמנית, שם עבדנו כמה חודשים. לאחר מכן הובילו אותנו למחנה עבודה ואחר כך לכלא, ומשם היו לוקחים אותנו יום יום לעבודות".
"סיפור ההישרדות שלי הוא ממש לא יאומן", סיכם. "זה החל מהגטו ואחרי זה עברנו גבולות עד שהגענו בסוף דרך האלפים לאיטליה. הייתי כמה חודשים במילאנו ושם הבריגדה שארגנה את העלייה לפלשתינה אספה את כל היהודים ל'קיבוצים' באיטליה. אני מניח שלוחמים ספורים מגטו ורשה עדיין בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
