מבט אחד כבר הבהיר לי שסקס לא יהיה פה
אני קהל שבוי במלחמת התשה. קיוויתי שמתנהל משא ומתן לחלץ אותי. מדי פעם ניסיתי לחתוך בעדינות, אבל הוא פשוט לא הבין את הרמז והמשיך בשטף קצף שלו, מקשקש על חייו ללא היכר. בשלב מסוים כבר התחלתי לבהות בקירות ולאבד ריכוז. איבדתי עניין גם בשיחה. אין פה גרם אחד של רומנטיקה
אף פעם לא החשבתי את עצמי לבחורה שטחית, אחת ששבויה בקסמיו של מראה חיצוני ושופטת אנשים אך ורק לפי המראה החיצוני שלהם. כבר יצאתי עם גברים שמנים, עם רזים ממני, עם שעירים לתפארת, עם נמוכים כמעט כמוני, עם גבוהים ממני במטר וחצי, עם קירחים ואפילו עם ג'ינג'י אחד. אבל הפעם המקרה היה קיצוני - מעולם לא נתקלתי במצב של אפס משיכה עד לאותו הדייט. מבט אחד על פניו הספיק לי כדי לדעת שאין שום סיכוי, גם לא אחרי בקבוק שלם של יין, שאצליח להימשך אליו ולשכב איתו. סיפור אהבה כבר לא יהיה כאן.
דייט ראשון כגרושה וכבר נפלתי על מטרידן
לא מצליח להגיע לדייט שני. מה לא בסדר בי?
למרות זאת החלטתי כן לגלות עניין בבחור, אולי בכל זאת תהיה שיחה קולחת והערב יעבור בנעימים. הבחור אכן התגלה כבחור חכם, כלומר חכם מדי, שלא לומר – חנון שלא הפסיק לדבר לאורך כל הדייט. אני בדרך כלל מחבבת גברים חכמים, במיוחד אם הם גם ורבאליים, שהרי כולן יודעות שהאיבר הכי סקסי בגוף הוא המוח. אבל הבחור הזה דיבר אך ורק על עצמו, קוטע כל ניסיון צולע שלי להשחיל מילה על עצמי. יודעים משהו? הוא בכלל לא בא להכיר אותי, הוא הגיע כדי לנאום.
התלבשתי במיטב מחלצותיי, התזתי על עצמי את הבושם הכי נעים בעולם. אפילו הורדתי שיערות ברגליים רק כדי לגלות שאני תפאורה בסרט המשעמם שלו על עצמו. ניצבת שולית שאיש לא יזכור. עושה עצמי מקשיבה בזמן שהוא מדבר ומדבר ומדבר. אלמלא היינו בבית קפה, הייתי בטוחה שאני סטודנטית באוניברסיטה ושהוא המרצה. אלא שבניגוד לאוניברסיטה, למרצה הזה ממש לא נמשכתי. אני קהל שבוי במלחמת התשה. קיוויתי שמתנהל משא ומתן לחלץ אותי. מדי פעם ניסיתי לחתוך בעדינות, אבל הוא פשוט לא הבין את הרמז והמשיך בשטף קצף שלו, מקשקש על חייו ללא היכר. בשלב מסוים כבר התחלתי לבהות בקירות ולאבד ריכוז. איבדתי עניין גם בשיחה. אין פה גרם אחד של רומנטיקה.
כעבור נצח נצחים, נפרדנו בידידות. כלומר, נמלטתי כל עוד נפשי בי ולא הבטתי לאחור. במקום לחבק בחור, חזרתי הביתה עם עלבון, והבנתי שהחברה השדכנית שלי הסיקה שאני ובכן, נואשת. אחרת אין כל הסבר לשידוך ההזוי הזה. מה ביני לבין בחור שמרוכז בעצמו עד מוות? מה ביני לבין גבר שמדבר על כימיה בדייט ראשון במקום ליצור אותה? למה חברה (כביכול) בעלת זוג עיניים תקינות ושכל ישר, שידכה לי בכלל מישהו כזה? עם כל הכבוד, זה לא מקרה שבו היופי הוא בעיני המתבוננת, אלא אם כן המתבוננת היא עיוורת. בסופו של דבר, כולנו מניות בשוק הבשר הזה, ואף אחת לא רוצה להיות המניה שלא יהמרו עליה או שימכרו אותה בזול, וחברתי מכרה אותי זול יותר ממחירי בלאק פריידי בעלי אקספרס.
ואולי זהו הדירוג שלי בעולם הרווקות? אולי אני פשוט לא יודעת את מקומי בסולם הדרגות? האם יכול להיות ששנים קפצתי מעל הפופיק (שלא לומר חייתי בסרט) והתיימרתי להכיר גברים נאים מדי למידתי, בזמן שהדרישות שלי צריכות היו להיות מעט יותר צנועות? ואיך יודעים בכלל מה הדירוג האמיתי שלך בשוק הזה?
פעם דירגתי את עצמי לפי מידת הגברים שנמשכו אליי. הם שימשו לי כמראה. כשהסתכלתי עליהם וראיתי שמשכתי אליי גברים נאים, הבנתי שמצבי בשוק בכלל לא רע. הייתי צריכה עוד כמה שנים כדי להבין שזו ממש לא שיטה טובה. שאני לא אמורה להיות תלויה באישורים חיצוניים כדי שתהיה לי את היכולת להעריך את עצמי. בסופו של יום, המידה היחידה הרלוונטית היא מידת הביטחון העצמי שיש או אין לי. מאז אותו דייט עגום אני לא מוכנה שישדכו לי יותר. מילא להיקלע לדייט לא מוצלח, אבל להבין שחברה שלך חושבת שאת נואשת, שלא לומר מחבת ללא מכסה? זה כבר יותר מדי מוגזם.
