החייל, השחקן והבוגדני: הדייטים הגרועים של 2018
השנה האחרונה הייתה עמוסה בדייטים איומים במיוחד, חלקם דווקא התחילו לא רע ואפילו נמשכו כארבע שעות. טל גטרייטמן סוגרת עוד שנה ברווקות
דייט גרוע זה כמו האנגאובר עצבני שאין זמן להתאושש ממנו וצריך לקום מוקדם וללכת לעבודה. למרבה הצער, השנה האחרונה היתה עמוסה בכאלה - דייטים עלובים שמשום מה נקטעו בטרם עת. קיבצתי כמה מהם:
כל הכבוד לצה"ל
אנשים לוקחים מסרים שונים מהצבא, אבל המסקנה העיקרית שאני לקחתי מהשירות הצבאי שלי היתה שאם לא היית עם לוחם קומנדו, אז לא תרמת למדינה בכלום. ובכן, לאור הניסיון המר שחוויתי, אני כבר ממש לא יודעת אם תרמתי למדינה, כי יש בהחלט סיכוי שרק קלקלתי. אני זוכרת היטב כיצד הייתי מצקצקת בלשוני ומגלגלת עיניים כלפי הבנות המקובלות ביחידה, שכל מה שעניין אותן זה להיות עם לוחם, לא משנה איך הוא נראה, אם הוא אדם טוב או יבש כמו תיון שנשכח על השיש במטבח. כמובן שאת המסקנה הזו שמרתי בליבי עד עכשיו, חלילה לא לערער על קדושת הלוחמים.
"נמאס להכיר ברשת. אנשים רוצים לחזור לטבע"
רמי (כל השמות בכתבה בדויים) היה לוחם ביחידת קומנדו מטריפה. שירתנו יחד, אבל מעולם לא הייתה בינינו אינטראקציה. שנים אחרי כן נפגשנו במקרה באירוע של מכר משותף, והיו ניצוצות שלא היו באף יום בשירות שלנו. קבענו לצאת, והדייט, שנראה כסיפור אהבה על שני חיילים שמעולם לא דברו אך מתאהבים באזרחות, הפך מהר מאוד לערב מורשת העוסק כולו בצבא וביחידה המיוחדת שבה שירתנו.
רמי התרפק על "התקופה הטובה ביותר בחייו" לדבריו, כשכל דבר הזכיר לו את הצבא - האוכל שהזמנו (לא זכור לי שבחדר אוכל היה המבורגר טבעוני) עורר בו זיכרונות, אפילו היין ששתיתי הזכיר לו ערבי שישי עם הצוות. בשלב מסוים ביקשתי ללכת הביתה, אבל רמי התעקש ללוות אותי. תוך כדי הליכה המשכנו לקשקש על... איך ידעתם? הצבא! בחיי, כבר עדיף שהיה מדבר על האקסיות שלו. עם כל הכבוד לצה"ל, יש עוד נושאים לדבר עליהם!
כל העולם במה
בלימודי הקולנוע שלי הבטחתי לעצמי דבר אחד: לעולם לא להתחתן עם שחקן. הספיק לי לשהות במחיצתם על סטים כדי להבין שמדובר בגברים דרמטיים וחולי תשומת לב שפחות מתאימים לי. הם יהיו מהראשונים שיתפסו גיטרה וינגנו בקולי קולות, יצטטו שורות מאיזה מחזה של שייקספיר כששואלים אותם מה השעה, ישירו ויזייפו בכל רגע שיתחשק להם, ופשוט יהיו מעצבנים. ובכל זאת, כמו כל החלטה בערך שעשיתי בחיי, גם הפעם הפרתי אותה בגסות כשמצאתי את עצמי יוצאת תקופה, כלומר שבוע וחצי, עם שחקן מסוים.
הדייט האחרון שלנו הסתיים בבר פיצה, כשהבחור מסטול מאדרנלין אחרי הצגה, מדבר בקולי קולות, וצורח על המלצר שלא הבין מה הוא רוצה ממנו. למה הוא צרח עליו? ובכן, השחקן התעצבן שהוא "כבר שעה מבקש מים ולא מתייחסים אליו". אבל זה לא היה הסוף - הדיווה הכעוסה החליטה לקום באובר-דרמטיות כדי למזוג מים מהברז בשירותים, חזרה עם כוס מים כמו דוגמנית מסלול, רק כדי לטפטף הכול על הרצפה. מעט מהאנשים שישבו על הבר בהו בו וגיחכו, ואילו אני נהייתי אדומה כמו עגבנייה שרוצה שיחתכו אותה דק-דק, העיקר להיעלם.
נשיקה במצח
הימים הם ימי ראשית הקיץ של 2018. כולם מאוהבים בכולם, ואני יוצאת לדייט עם בחור מסוקס שנקרא לו אמיר. הכרנו זמן מה מהשכונה, אבל לא ידעתי הרבה על חייו והוא לא ידע הרבה על חיי. בילינו כארבע שעות ביחד, כולל הליכה על החוף. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה דברים אפשר לספר במשך ארבע שעות, כמו: מהם התחביבים שלך, האם אתה אוהב את העבודה שלך, מה אתה אוהב לאכול ואולי עוד איזה פרט שולי וקטן כזה ששווה להגיד כמו - מה הסטטוס שלך. כי אם אני יוצאת עם מישהו, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא פנוי, אבל מסתבר שזו רק אני.
ארבע שעות תמימות של שיחות חופרות ואפילו הליכה יד ביד, עד שהוא התקרב כדי לנשק אותי, ורק אז נזכר להגיד ש"בגדול, יש לי מישהי". הרצחת וגם ירשת? הייתי בהלם. ישר שאלתי כמה זמן הם ביחד. "שנה", הוא אמר נבוך. איך לעזאזל בחור, מקסים ככל שיהיה, חשב שזה יהיה סבבה לצאת איתי לדייט ולא לציין לפני כן שיש לו חברה ושהם במצב מסובך. לא הייתי מבזבזת את זמני, או לפחות לא עומדת במבחן מול אלוהים, המוסר וכוחות המשיכה של הטבע. אבל אל דאגה, בסוף לא עשיתי כלום. כל כך התאכזבתי מהתנהלותו עד שמפלס ההתלהבות ממנו ירד אל מתחת לפני הים. אגב, גם כשהתקשר יום אחרי כן, העדפתי שאת הפזילות שלו יעשה עם מישהי אחרת, אך בהחלט המלצתי לו שיעדכן אותה לפני.
ילדותי השנייה
את עידו הכרתי בתחנת אוטובוס. הוא היה גבוה מאוד, חתיך, שרירי ומרשים. שיערתי שהוא בערך בן 26. על גבו היה מונח ילקוט. הוא בטח סטודנט באוניברסיטה, חשבתי לעצמי. למחרת נפגשנו ברמת אביב. כבר אז הייתי צריכה לחשוד. איזה חתיך הורס שוכר דירה באזור של משפחות? זה בגלל שהוא סטודנט, ניסיתי להרגיע את החששות, אך אלו צצו מחדש כששאל אותי אילו מקצועות הרחבתי בתיכון וכמה שנים אני משוחררת מהצבא. לאחר פחות משעה כבר הבנתי את גודל הטעות: הבחור בן 18, טרום גיוס, ואנחנו ברמת אביב כי הוא גר עם ההורים. אבל היי, לפחות מישהו חשב שאני נראית בת 20 וקצת.
קשר השתיקה
את אסף הכרתי ברחוב. הוא נראה נורמלי, נאה, נחמד ואמיץ! עצם העובדה שהתחיל לדבר איתי ברחוב היה מעשה אמיץ ונדיר שכבר בקושי קורה בימינו. הוא שאל משהו לגיטימי ופתחנו שיחה. לא חשדתי בשום דבר, כמובן, אבל בדייט עצמו, בבית קפה הומה אנשים, אסף פשוט... שתק. ולא רק השתיקה שלו העיקה. נדמה היה לי שמישהו עוקב אחרינו, אורב לנו מבעד לשיחים ומחכה לשנייה שאקום מהכיסא כדי להתנפל או לשדוד אותנו או אלוהים יודע מה. "אתה רואה את האדם שם?", הסבתי את תשומת ליבו של אסף לבחור המוזר שחלף על פנינו כמה פעמים לפני כן, ותקע בנו מבטים.
אסף הביט בו והסתובב אליי במהירות. הוא מלמל שהוא לא מכיר את הבחור ונדמה לי שהוא אפילו רעד קלות. הרגשתי שאני בתוך סצנה בסרט של היצ'קוק - שאסף אמור לטמון לי מלכודת ושהבחור שעוקב אחרינו תכף יחטוף אותי. חלפה לה שעה, שבה הקשבתי לשיחות של כל הסובבים בבית הקפה, בזמן שאסף הביט בי מחייך ותהה על מה לדבר. בסוף אמרתי לו שאני חייבת ללכת. אפילו לא נתתי לו להוציא כסף. זרקתי שטר וטסתי הביתה.
את הערב הביזארי הזה הדחקתי עמוק, עד שלפני מספר שבועות הוא צץ לי בזיכרון כשראיתי פתאום את אסף במרכז תל אביב. הוא בדיוק דיבר עם מישהי, לדעתי הם החליפו טלפונים, וכשהיא הסתובבה ללכת ניגש אליו בחור צעיר שלקחה לי עוד שנייה כדי להבין שזה הוא, הבחור שנעץ בנו מבטים. אוי, איזו סתומה אני! כמה מביך. נפלתי 'קורבן' לתרגול עלוב של מרכזי אומנויות הפיתוי הארורים. אסף היה עוד תלמיד תמים שנפל קורבן להדרכה קלוקלת ומטרידה, וחתם לי את רשימת הדייטים הגרועים ביותר לשנת 2018. נתראה בשנה הבאה!
