דני כבר לא גיבור
מה הקשר בין השיר דני גיבור למשה רבנו? התשובה היא אלימות מגדרית שמלווה אותנו כל כך הרבה שנים
כשלא כולן שוות - כולם סובלים: גדולתה של המהפכה הפמיניסטית לא יכולה להסתכם בשיפור תנאי חיים של נשים. פסגת הפמיניזם היא בהבנה שכולנו, בנות ובני חווה, נבראנו באותו צלם אלוהי (ואם תרצו - אנושי) ועל כן הכבוד, שיקול הדעת והבחירות של כל אחת ושל כל אחד יקרים באותה מידה.
כשאני משתמשת במונח 'פטריארכיה' אני לא מתכוונת לשלטון גברים על נשים, אלא למנגנון של סדר, כוח ושליטה שמשעבד את רוב הקהילה לחבורה מצומצמת. מדוע קהילה גדולה, חכמה ומגוונת מאפשרת למיעוט שבמיעוט לשלוט בה? קולמוסים רבים נשברים במאמץ לפענח את החידה האנושית המרתקת והמדממת ששמה 'הרוב הדומם'.
לא אתייחס לחידה זו היום אלא למשמעותה - כולנו סובלות וסובלים מזרועה הנטויה והחזקה של הפטריארכיה; אנו נלחמים את מלחמותיה, אנו תורמות לה את הרחם ואת הבריאות הגופנית והנפשית שלנו, עובדים למען הערכים שלה וסוגדים לאמונותיה הדתיות. רוב הזמן אנחנו מתנדבות להיות חיילות וגם חיילים צייתניים בצבא הפטריארכיה.
המאבק הפמיניסטי מבקש לבטל את הגיוס ההמוני הזה, ועל כן לא מפתיע לראות פוליטיקאים ופוליטיקאיות ואנשי דת, תומכים בגרועים שבערכים ובגרועים שבמעשים, הם מבינים שהבחירה האמיצה לחשוף ולגנות את הפשעים תגרור את תבוסת הפטריארכיה.
כן, אני מתכוונת גם למצופפי השורות סביב הרב דרוקמן, לניסיונות להסביר את תמיכתו בעברייני מין ואת בחירתו לא לבקש סליחה מהקורבנות הרבים שהשאיר בדרך. הרב דרוקמן הוא פוליטיקאי מנוסה המבין היכן נטועים שורשי המאבק באלימות המינית, והוא שומר על כוחו וכוח חבריו במחיר שהדעת לא סובלת.
כשדני יפסיק להיות גיבור
במעבר שבין שנות השלושים לשנות הארבעים של המאה העשרים, פרסמה מרים ילן-שטקליס את השיר 'דני גיבור'. ילן הייתה משוררת יוצאת דופן, שבניגוד לרווח בשירת ילדים, בחרה להציג את העולם כפי שהוא, בלי לעוטפו במרמלדות.
השיר 'דני גיבור' מספר כמה האהבה יכולה להכאיב, כמה הניכור האנושי יכול להיות גדול ושכולנו נחווה לעיתים בגידה. גם בגיל צעיר פוגש הלב איזה נור או נורית שאוכלים לנו את התפוח, זורקים כלאחר יד את הפרח שקטפנו ובוחרים בילד אחר.
הכול אודות אימא (ונורית)
דני ונורית הם זירת התרחשות אחת בשיר. זירת ההתרחשות השנייה מעמידה גם היא במרכז את התרבות המגדרית, שהרי גם בה מדבר דני עם אישה או נכון יותר - אל אישה, אל האישה הראשונה בחייו וזו שמציעה מודל ליחסיו עם הנוריות העתידיות - אימא.
חייו של גבר בתרבות הפטריארכלית קשים ומשועבדים, ואימא יהודייה-ישראלית של סוף שנות השלושים היא 'אימא ספרטה'. לאחר כמעט אלפיים שנות גבריות של בית מדרש ובית מסחר, משנה הגבריות היהודית את פניה ועל האם העברייה להכין את בנה הפעוט למשימת חייו - מסירת גופו ונשמתו למלחמות הפטריארכיה.
סיזיפוס הישראלי צריך להיות פוטוגני
אימא מאמנת את הפשוש להפוך לזומבי רגשי, ובשפת השיר: 'גיבור ונבון' ולא 'פתי-קטון' או חלילה 'תינוק-בכיין'. להסכים לספוג בגידות מנורית, לצאת למלחמות, להוציא בזיעת אפיו לחם מן הארץ ולא להתלכלך ברגשות ודמעות.
כמה נורא להיות אימא לקטנצ'יק בספרטה. כמה נורא להיות גבר בספרטה. כמה נורא לחיות בתרבות שאוסרת עלי להיות אני.כמה נורא לא להקשיב לרגשות ולמצפון שלנו, וכמה זה נפוץ.
חינוך מגדרי בפרשת 'שמות'
ילן-שטקליס לא המציאה את היחס האלים כלפי חולשותיו של דני, היא זו שהייתה מספיק ישרה להניח בפניו ובפני אימא את השובר הגלוי של האלימות המגדרית.
תזכורת עתיקה לחובתם של הבנים להיות גיבורים נמצאת בפרשת 'שמות', בראשית חייו של משה רבינו, ה-מנהיג המקראי. משה הילד בא לעולם בנס שהתרחש לא על ידי האל אלא הודות לתבונתן וגבורתן של נשים; אמו שהכניסה אותו לתיבה, אחותו ששמרה עליו מרחוק ובת פרעה שהפרה בגלוי את חוקי אביה.
כפי שנגלה בהמשך הסיפור, משה לא מתמודד בקלות עם העובדה שהוא גבר החב את חייו לשורה ארוכה שכולה נשים.
האירוניה של המספר המקראי
משה הילד הופך לגבר גיבור שהורג את המצרי שמכה את העברי, ואחר כך מתערב בסכסוך אלים בין שני גברים עבריים. חייו של משה, המתנסה בגבורה, מאוימים על ידי פרעה והוא בורח ממצרים למדיין.
במפגש על הבאר במדיין משתמש המספר בכתיבה אירונית על מנת להתמודד עם גבריותו של משה (שמות ב, טו-כא): "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּ אֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה".
הפעלים המשמשים לתיאור מעשיו של משה "ויושיען" ו"הצלנו" מזכירים את הבטחות אלהים לבני ישראל ערב יציאת מצריים (שמות ו, ו): "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם".
קצת פרופורציות
בנות יתרו הלכו עם הצאן לבאר מדי יום. מדי יום היו הרועים מגרשים אותן מהבאר ומשקים את צאנם תחילה, ועל כן, מדי יום היו הבנות מגיעות הביתה באיחור. זה היה הריטואל המגדרי. המאבק על הבאר היה בוודאי עניין לא נעים אבל כנראה שלא שעבוד מצרים.
כשמשה דואג לבנות יתרו ומקדם את מקומן בתור הוא לא מושיע וגם לא מציל, הוא גבר נחמד שעל פי עדות אביהן, חוסך להן כמה שעות המתנה. זאת לא גאולה.
לעומת זאת כאשר יתרו יכניס את משה הפליט המצרי לביתו וייתן לו את ציפורה זו תהיה גאולה אמתית שכן חייו של משה בסכנה והוא זקוק למחסה ולבית.
אז מה קרה כאן?
על פי החינוך הפטריארכלי משה צריך להיות מושיע ונערות המחפשות שידוך אמורות לשדר נזקקות. אך מה נעשה והמציאות לא תמיד מתחשבת בערכים של התרבות המגדרי, משה זקוק לתשועה ובנות יתרו המיוחסות שמספרות עליו לאביהן – מושיעות אותו.
משום כך, בקריצה ספרותית, מוצמדים לפליט המצרי פעלים של 'מושיע על' ובנות יתרו, בחינניות צייתנית, נופלות על "ספת ההתעלפות".
כשציפורה שוכחת להעמיד פנים
דפוס הילדות של משה לא מרפה ממנו והוא מתחתן עם ציפורה, אישה חזקה ומצילה. בדרכם למצרים מתרחש מפגש פלאי המאיים על חייהם, וציפורה מושיעה את הגברים שלה מסכנת המוות (שמות ד כד-כו): "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ ..." יש פרשנים המסבירים שאת דבריה: "חתן דמים אתה לי" אומרת ציפורה למשה. היא מסבירה לו שההצלה הגדולה הזו כורתת ביניהם ברית עולם זוגית.
כמה חבל שציפורה שכחה דבר אחד, היא פעלה בניגוד לחוקי הז'אנר המגדרי. כמו במפגש בבאר, היה עליה להעמיד פנים שמשה הציל אותה ולא היא חלילה אותו. על השכחה הזו היא שילמה מחיר כבד, שהרי מכאן והלאה ציפורה תהפוך לאשתו המשולחת, המגורשת.
ככה זה בעולם פטריארכלי - משה לא יכול להרשות לעצמו להראות חלש ליד אישה והוא יתגרש מאשתו החזקה, וציפורה? היא טעתה כשייחסה לעצמה בגלוי תכונות של "גבר" ודרשה הכרה על גבורתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
ראשית, איחולי חג שמח לחברותיי ולחבריי בעדות הנוצריות השונות.
בשבוע שעבר ביקש ממני שון: "רוחמה, נא שבוע הבא כתבי אם את מאמינה באלוהים התנ"כי, או שהתורה היא בעצם אוסף סיפורים שהומצא על ידי האדם, תודה". בכיף שון, אבל במקום לכתוב, אדבר על זה בסרטון המצורף. מקווה שזה בסדר מבחינתך ואשמח לתגובתך.
שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
