מי מפחד מעמוס עוז? גדול הסופרים הישראלים כמעט ולא זכה לביטוי בקולנוע
סופרים כמו א.ב יהושע ודויד גרוסמן זכו לעיבודים רבים בקולנוע, אולם נראה כי דווקא היצירות של עמוס עוז הרתיעו את הבמאים המקומיים. רק ארבעה ספרים שלו תורגמו למסך הגדול, מחציתם על ידי יוצרים בינלאומיים. המוכר שבהם הוא "סיפור על אהבה וחושך" בבימויה ובכיכובה של נטלי פורטמן
במותו הותיר אחריו עמוס עוז מורשת ספרותית מרשימה שכללה יותר מעשרים ספרים, אשר שירטטו דיוקן מפורט ומסועף של הישראלי היפה - וגם של זה המכוער, טוב הלב, המנוול, הנמרץ או הייגע. העושר, הידע והכשרון הגדולים שלו שפעו מדפי הרומנים וקבצי הסיפורים שכתב, אולם נראה כי אלו שביקשו לתרגם אותם למסך, נכשלו בפיצוח הצופן המילולי והנרטיבי של עוז. רק ארבעה מספריו עובדו לקולנוע, מחציתם על ידי יוצרים בינלאומיים. במאים ותסריטאים מקומיים נרתעו מעיסוק ביצירתו, בוודאי בעשורים האחרונים.
העיבוד הראשון לספר של עוז נעשה בשנות השבעים, עידן שמשקף את החתירה למרחבים האישיים של הישראלים והמתיחות הגוברת בין אשכנזים למזרחים, כפי שבא לידי ביטוי בסרטי הבורקס. "מיכאל שלי" שביים דן וולמן ב-1974 (ושיצא לקולנוע שנה לאחר מכן) ביקש לקשור בין אותם מרחבים אישיים לאווירה הציבורית הכבדה דרך מערכת יחסים אינטימית בין גבר ואישה, בין הגיון אסרטיבי ויציב לכאוס רגשי ונפשי, והאובדנות הבלתי פתורה שלה. במרווח הצר שבין ביטחון כלכלי ושגרת יום לבין לעולמות דמיוניים סוחפים, מתחוללת העלילה.
נפרדים מעמוס עוז:
אהבה וחושך: היצירות הגדולות של עמוס עוז
נפרדים מעמוס עוז: "נפיל ספרותי"
בסרט של וולמן כיכבו אפרת לביא ועודד קוטלר כחנה ומיכאל גונן, זוג צעיר שמנסה לבנות את חייו בירושלים של שנות ה-50. סיפור אהבתם הולך ונרקם ביופי עדין, אלא שחזיונות השווא וההזיות של חנה הופכות למקור של מועקה אמיתית. התסריט שעיצבו וולמן ואסתר מור על פי "מיכאל שלי" שיצא לאור שש שנים לפני כן ב-1968, ניסה לבטא את רגישות כתיבתו של עוז, באופן חסכני וצנוע. אולם הסצנות הזכורות ביותר מהסרט הן הסצנות האירוטיות המדומיינות של חנה עם התאומים הפלסטינים חליל ועזיז - פנטזיה נשית סוערת שהמרתה למסך הייתה אולי הזמינה ביותר, וגם המרגיזה ביותר מבחינת רבים בציבור הישראלי.
למרות הביקורת שנשמעה בקרב קהלים מסוימים נגד הסצנות המפגישות אישה ישראלית עם פועלים פלסטינים על רקע מיני, גם מדומיין, ההקשר הפוליטי של ההתרחשות האינטימית נשאר ברובו מחוץ לספר. וולמן ומור צללו למשבר הקיומי שחשה הדמות הראשית הנשית בבית הבטוח שסידר לה בעלה מיכאל. על פי רוב המבקרים העיבוד הקולנועי ל"מיכאל שלי" נחשב לגרסה עדינה וראויה למקור הספרותי שנחשב לאחת מפסגות יצירתו של עוז. הוא עצמו הביע שביעות רצון מהסרט, וכך גם הקהל הישראלי. מאות אלפים צפו בו בבתי הקולנוע עם צאתו לאקרנים.
למרות ההצלחה הקופתית של "מיכאל שלי", 18 שנה עברו עד לעיבוד נוסף של רומן מאת עוז. הבמאי יעוד לבנון ניסה לגבש תסריט על פי "קופסה שחורה" מ-1987 בסיועה של נעמי שרן. הטקסט המקורי מוגש כחלופת מכתבים דרכה מוצג סיפור האהבה הגדול, מלא התשוקה, הפתלתל ומרובה העליות והמורדות בין ד"ר אלק גדעון לאילנה. כמו ב"מיכאל שלי" גם כאן מדובר בגבר קר מזג ובטוח בעצמו ואישה שברירית ותלותית, אלא שהפעם מימוש האהבה שהם חולקים היא כמעט פנטזיה, נוכח מציאות החיים שלקחה אותם לכיוונים שונים ברחבי העולם ובמעמד החברתי, המשפחתי ופוליטי.
ברוריה אלבק גילמה את אילנה המשתוקקת אל ד"ר אלק (עמי טראוב) בתוך תא משפחתי חונק לצד בעלה איש הימין סומו (מתי סרי). הדרמה האפלולית שיצר לבנון בנויה כסריג המשלב בין התכתובות המוקראות כמונולוגים מצד אילנה ואלק, לבין סצנות המבטאות את שגרת החיים של כל אחד ואחד מהם במקומות שונים בעולם וגם המתח המיני שנפרק ביניהם כשהם מזדמנים לאותו חלל. בניגוד ל"מיכאל שלי" הסרט התקבל באופן פושר בין המבקרים ובקרב הקהל, מה שבוודאי הרתיע יוצרים ישראלים מלקחת על עצמם את המשימה המורכבת לתרגם את ספרי עוז למסך.
מיעוט העיבודים לספרי עוז בלטו אל מול שלל ההפקות ששאבו מיצירתיו של הסופר א.ב. יהושע ואחרים באותה התקופה. מ"שלושה ימים וילד" מ-1967 של אורי זוהר על פי רומן של הסופר, נוצר עיבוד לספרים "המאהב" בהובלת מיכל בת אדם (1985), "בן" (ניצן אבירם, 1996), "מול היערות" (דני וקסמן, 1999), "השיבה מהודו" (מנחם גולן, 2002) וזוכה פרס אופיר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (ערן ריקליס, 2010). יהושע גם קיבל נוכחות נאה בטלוויזיה עם הפקת הדגל של הערוץ הראשון "מר מאני" בהנחיית רם לוי (1996), וכן המיני-סדרה "גירושים מאוחרים" (2016).
במקביל הורגשה גם הנוכחות של ספרי דויד גרוסמן בקולנוע הישראלי והבינלאומי עם עיבודים ל"חיוך הגדי" (שמעון דותן, 1986), "מישהו לרוץ איתו" (עודד דוידוף, 2006) ו"הדקדוק הפנימי" (ניר ברגמן, 2010). אל מול אלה, נותר עוז זנוח מבחינת הבמאים והתסריטאים הישראלים שהתקשו ככל הנראה להכיל את עומק כתיבתו של הסופר במבנים נרטיביים נגישים לקהל. אולם עוז מצא חוגי הערצה הולכים וגדלים מחוץ לישראל. ככל ששמו שב ועלה כמועמד פוטנציאלי לזכייה בפרס נובל, כך גברה חשיפת ספריו לאמנים בניכר, ובהם גם יוצרי קולנוע.
מי שניסתה לחלץ את הבצורת הקולנועית של ספרי עוז הייתה מפיקה ובמאית יהודיה מניו יורק בשם לין רוט, שבחרה לעבד את "פנתר במרתף" - ספר מ-1994 שמיועד לבני נוער ושעלילתו מתחוללת על רקע הקמת מדינת ישראל סביב מפגש בין ילד יהודי לקצין בריטי. בגרסתו הקולנועית הוא נקרא "הבוגד הקטן".
רוט הובילה את ההפקה ישראלית-אמריקנית דוברת האנגלית והעברית, ולצד צוות שחקנים מקומי שכלל את רמי הויברגר, גיליה שטרן, לבנה פינקלשטיין, צחי נוי, נתי רביץ, ענת קלאוזנר ועופר שכטר, הופיעו פיגורות הוליוודיות כמו אלפרד מולינה שכיכב בתפקיד הראשי כקצין דאנלופ ותיאודור ביקל ("הנועזים", "גברתי הנאווה"), ש"הבוגד הקטן" היה סרטו האחרון. למרות ההשקעה המכובדת, עם צאתו ב-2009 הסרט לא זכה להצלחה קופתית מספקת בישראל וגם לא בארצות הברית.
שש שנים נוספות עברו לפני שתהילתו של עוז פרצה לזירה הבינלאומית במלוא עוצמתה מעל המסך הגדול. גם הפעם הייתה זו אישה אמריקנית שאזרה עוז כדי להביא את הבשורה של הסופר הישראלי גם לקהל צופי הקולנוע, וכשמדובר בכוכבת-על הוליוודית כמו נטלי פורטמן, הבשורה הזו אף זכתה לתשומת לב ברחבי העולם. השחקנית ילידת ישראל רכשה ב-2007 את הזכויות על הרומן "סיפור של אהבה וחושך", חמש שנים אחר צאתו לאור, ובחרה בו כבכורת הבימוי שלה. פורטמן סיפרה כי מדובר בספר שהשפיע עליה רבות ועל תפיסת עולמה, והיא קשרה קשר עם עוז עצמו וחלקה איתו לא מעט רגעים עד להקרנת הבכורה המצופה באולם הגדול של פסטיבל קאן ב-2015.
הקהל בריביירה הצרפתית נדהם לצפות בפורטמן דוברת עברית שוטפת כשהיא מגלמת את פניה קלאוזנר, הלא היא אמו של עוז. השחקנית המוערכת היטיבה לגלם את האישה הרגישה, אכולת הטראומה, שמנסה לשקם את עצמה ואת משפחתה בארץ חדשה, בעיר הקודש ירושלים, אך מתקשה נוכח רסיסי הזכרון מן העבר והמציאות העוינת בהווה שמביאה חיכוך מתמיד עם הפלסטינים חפויי הראש. פורטמן התמסרה להפקה כמפיקה, במאית ושחקנית וסחפה אחריה צוות מקומי שכלל את המוזיקאי גלעד כהנא שגילם את בעלה אריה קלוזנר והילד אמיר טסלר בתפקיד עמוס הצעיר. גם מוני מושונוב, מכרם חורי, אוהד קנולר, הנרי דוד, נטע ריסקין, רותם קינן, ולדימיר פרידמן ואלכסנדר פלג לקחו חלק בהפקה.
הסיפור האוטוביוגרפי הזה עובד למסך על ידי פורטמן באופן שמשקף את אהבתה הרבה לסופר, לשפה העברית וכן גם למדינת ישראל ממנה באה - אלו תמיד היו שלובים זה בזה ביצירתו מלאת התנופה של עוז. מנגד, החלק היותר אפור ומדכדך מקורות חייו האישיים זכה גם הוא לייצוג קולנועי בסרט הדוקומנטרי "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" של מור לושי שקיבצה עדויות של לוחמים המתארים את חוויותיהם ממלחמת ששת הימים, וכן גם ביקורת רבה על מדיניות ישראל. בין העדויות המוקלטות מופיעה גם זו של החייל עמוס עוז, יליד ירושלים שהצטרף בנעוריו לקיבוץ חולדה, שירת בחטיבת הצנחנים וכתב ספרים. הוא שאהב את המולדת, ידע גם לזהות את אתגריה ועוולותיה. כל אלה השתלבו ביצירתו על הדף ומדי פעם גם על המסך.
