הסילבסטר העצוב ביותר בחיי הנישואים שלי
תכננתי לנו ערב רומנטי, הפוגה מהמלחמות היומיומיות. איזו תמימה הייתי. אי אפשר לתכנן רומנטיקה במקום שבו היא כבר מזמן לא מתגוררת
אחרי כוס יין אחת הוא נרדם, ואני נשארתי עם שלי ביד. החמיצות של היין שטפה לי את הגרון. משהו בהירדמות המהירה שלו התפרש לי כעלבון. הרי תכננתי לנו ערב רומנטי, הפוגה מהמלחמות היומיומיות. איזו תמימה הייתי. אי אפשר לתכנן רומנטיקה במקום שבו היא כבר מזמן לא מתגוררת.
כמה שעות קודם לכן יצאתי לבדי מהמטפלת הזוגית. הוא כבר הפסיק להגיע לפגישות האלו, אבל אני עדיין נאחזתי בהן כבחבל הצלה. הייתי פורקת בפניה את התחושות הרעות שהרגשתי, והיא היתה מאזינה ומספקת לי הבנה ועצות ואמפתיה. זאת תחושת הקלה לדבר על הדברים הללו, לפרוט אותם למילים ולהיתקל באוזן קשובה. אך ההקלה הזו היא רעה חולה. בסופו של דבר, היא מקבעת אותך במקום לחולל שינוי. וכך, בתום הפגישה, הייתי חוזרת שוב ושוב לאותו הבית ולאותה הזוגיות, אבל קלילה במאה טון מילים כבדות, לפחות.
הקליניקה שלה היתה בסוף רחוב רומנטי, רטוב מגשמי דצמבר ועמוס בחנויות בוטיק ומעדניות. העובדה הזו בשילוב הסילבסטר, הפכה אותי בבת אחת לרגשנית ואופטימית. חרף הריב מאמש, גמלתי בליבי שהערב נחגוג. לפעמים צריך סיבה למסיבה, ותחילת שנה חדשה היתה סיבה מספיק טובה כדי לנשום קצת אוויר בתוך השגרה החונקת שחיינו בה באותם ימים. בדיעבד, קשה להבין מאיפה גייסתי את האופטימיות שלי. אולי כמו בכל שופינג, זה היה בזכות השלל שאספתי: יין אדום, גבינות קשות, זיתים ומאפים.
מצחיק שמצאתי הקלה בקופסת זיתים כבושים, אבל האמת היא שאף פעם לא חיבבתי את פסטיבל הסילבסטר הזה. יש לי אנטי כלפי תאריכים שמסומנים אצלנו כתאריכים שחייבים לחגוג בהם, ועל אחת כמה וכמה - בזוג. אולי זה אנטי שנוצר אצלי במשך השנים בהן הייתי רווקה דווקא בסילבסטר (ובוולנטיין ובט"ו באב, כי ככה זה כשמכולם מרפי אוהב אותי הכי בעולם). התעטפתי אז במעטה של ציניות אל מול כל הרומנטיקה שמסביבי, מסרבת לעשות את מה שכולם עושים. אם כולם יוצאים בסילבסטר, תמיד אעדיף את המיטה שלי, כדי לא להרגיש כמו כולם או אולי כדי לא להרגיש לא שייכת לכולם. הפעם משהו בי רצה להתעורר שוב לחיים, להיות חלק מהחגיגה ולהתרגש, כי למה לא בעצם?
ביחד אבל לחוד
באותו ערב, אחרי שהשכבתי את הילדה שלנו לישון, התיישבנו שנינו על הספה בסלון, טרוטים מעייפות. הייתי צריכה לדעת שבתור נשואים פלוס, החגיגה היחידה שצפויה לנו בלילה היא זו של התינוקת שמסרבת להירדם. אלא שהיה שם משהו מעבר לסתם עייפות. הסתכלתי עלינו, שנינו ביחד על אותה הספה אבל כל אחד לחוד. גם השלל שהבאתי כמנחת שלום לא הועיל עוד. באותו רגע הבנתי שהסיוט הגדול שלי התגשם, אותו סיוט שנצרב בראשי כבר בירח הדבש שלנו. שם, במסעדה הכי רומנטית שראיתי מימיי, ישב גבר שלא הפסיק להתעסק בטלפון שלו אל מול אשתו. התמונה ההיא קוטלגה אצלי בתור המקום הכי נמוך שאפשר להגיע אליו ביחסים (אף על פי שמאז גיליתי עוד כמה מקומות נמוכים), ועכשיו היא קרמה עור וגידים אצלי בחיים.
אף על פי שבכל סוף שנה כמעט הייתי לבדי, זה היה הסילבסטר העצוב מכולם. גיליתי שאני אומנם לא לבד אבל שאני מאוד בודדה. הגבר שאני נשואה לו מתעניין בפייסבוק יותר מאשר בי (או בנו), בדיוק כמו הגבר ההוא במסעדה. הוא התנתק ממני לחלוטין, מותיר אותי להסתכל בפיד על תמונות שמחות של אחרים. כמה מזוכיסטי מצדי. באותו לילה הדשא של השכן נראה ירוק מתמיד.
אילו היה מדובר בערב רגיל, העובדה הזו שמצאתי את עצמי בגפי בסלון בכלל לא היתה מפריעה לי, אבל בערב השנה החדשה היא צרבה לי כמו כוויה מדרגה ראשונה. הרגישות שלי הרקיעה שחקים. אולי רציתי לזייף סיום טוב לשנה שחלפה, שעה שהגבר שלידי היה הרבה יותר אותנטי, וכמו הזוגיות שלנו פשוט נרדם על הספה.
הלילה ההוא נגמר בכך שאיחלתי לעצמי שנה טובה לפחות ב-300 ימים ממנה, משאירה חודשיים לסטיית תקן. בדיעבד, המשאלה ההיא התגשמה. עוד לפני שחלפו חודשיים לתוך השנה החדשה, התגרשתי. מאז אני מרגישה פחות בודדה ויותר חופשייה. ועדיין, מתחת לשכבות הציניות שהתעטפתי בהן ביחס לתאריכים האלה, בפנים עדיין חבויה אצלי הפנטזיה שמעולם לא יצא לי לממש - להתנשק פעם אחת כמו שצריך בליל השנה החדשה. לשכוח מהצרות ובעיקר מהסמארטפונים.
