זמן להעניש פוליטיקאים שמסרבים לעימות

מה דעתו של גנץ על מערכת הבריאות? ולמה נתניהו לא עומד מאחורי ההצהרות של עצמו? אתם לא יודעים ולא תדעו, כי איש לא מכריח אותם לדבר

אביב בושינסקיפורסם: 30.12.18 , 00:19

המועמד השתקן. בני גנץ(צילום: אלכס קולומויסקי)

לפני כשנתיים הסתיימה מערכת בחירות מרתקת, מלוכלכת ומפתיעה, כשמועמד משום מקום ניצח אשת נשיא לשעבר, פוליטיקאית בזכות עצמה שהספיקה להנהיג את מפלגת השלטון ואף לכהן כמזכירת המדינה. הילרי קלינטון הפסידה לאיש עסקים פרובוקטיבי, שהציבור נחשף אליו בעיקר דרך הבניינים המצועצעים שנשאו את שמו, ורוב מה ששמעו ממנו היה you are fired בתוכנית ריאליטי מפוקפקת. ניסיון פוליטי לא היה לו, קריירה ביטחונית הייתה ממנו והלאה, ובכל זאת אמריקה חשבה - ובמידת מה עדיין חושבת - שהוא הוא מי שראוי להוביל את המעצמה מספר אחת.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בדיוק כמו שג'ון קנדי הצעיר גבר ב-1960 על ריצ'רד ניקסון המנוסה יחסית, הרבה בזכות הצלחתו בעימות הטלוויזיוני המפורסם, כך גבר דונלד טראמפ בזה אחר זה על יתר מתחריו – הרפובליקנים ולאחר מכן הדמוקרטית – בתום שרשרת אינסופית של עימותים טלוויזיוניים. קנדי, החתיך מהטלוויזיה, הוכיח עצמו וזכור עד היום כמנהיג שאמריקה מתגעגעת אליו. גם בנימין נתניהו, חזר לכאן מאמריקה בשנות ה-90 כדי לכבוש את הליכוד, ואף שהיה בסך הכול סגן שר חוץ, הצליח לגבור על ראש הממשלה המכהן שמעון פרס, לא מעט בזכות העימות שהאיר את עיני הציבור, שאמר לעצמו: אולי הוא טירון, אבל איתו אפשר לעשות Refresh.

ישראל, שכל כך רוצה להיות אמריקה, הלכה מאז והתרחקה מהדמוקרטיה הגדולה בתבל. העימותים הטלוויזיוניים נמוגו, להוציא את העימות המפורסם בין נתניהו לבין שר הביטחון שלו יצחק מרדכי, שאך זה פוטר על רקע הפלירטוט שלו עם מפלגת המרכז. אז, כך קבעו הפרשנים, הפסיד אשף הטלוויזיה נתניהו כשמרדכי אמר לו: "אתה משקר ביבי, תסתכל לי בעיניים".

תסתכלו לו בעיניים: נתניהו מול מרדכי ב=1999

החתיך מהטלוויזיה: קנדי נגד ניקסון ב-1960

נתניהו מול פרס ב-1996: מישהו חדש לרוץ איתו

אבל חלפו 20 שנה וביבי כבר לא רואה ממטר. הוא בקושי מתראיין, וכשהוא עונה על שאלות, הוא בוחר היכן לעשות את זה, ובעיקר היכן לא. היום טוויטר, פייסבוק וה-sound bite הם המסר ועם זה מנצחים. אלה כלים לגיטימיים כמובן. רק לפני ימים אחדים נחשף שג'סטין מקוני, איש המדיה חברתית שעבד אצל טראמפ בשנים האחרונות, הוא שלימד את הנשיא לצייץ. "בהתחלה הייתי כותב לו את המסרים", גילה, אבל בהמשך קם הגולם על יוצרו.

ולמרות זאת, בארה"ב לא הכול קם ונופל ברשת. המועמדים מחויבים על פי חוק להתייצב לשורה של עימותים טלוויזיוניים, כל פעם במקום אחר, בפורמט אחר, עם מראיינים אחרים ואפילו עם שאלות מהקהל. הציבור למד מכך המון: על הידע או חוסר הידע (כמו במקרה אובמה) בענייני חוץ, על התוכניות הכלכליות של טראמפ ועוד. האמריקנים הגדילו והוסיפו את ה-fact checker (בודק העובדות) וספרו כמה פעמים כל מועמד משקר. זאת לא רק ההצגה הכי טובה, אלא בעיקר הכי יעילה שאני מכיר.

בעוד פחות מ-100 ימים יתקיימו הבחירות בישראל, ויש לנו מועמד חדש, רמטכ"ל לשעבר, אחד שנראה טוב. נראה - אבל לא נשמע. הניחו רגע לנושאי הביטחון ולנאום הכלניות. מה דעתו של בני גנץ על מערכת הבריאות בישראל? על דת ומדינה? ובכלל, על הא ועל דא? חכמנו אמרו שסייג לחכמה שתיקה אבל בפוליטיקה זו התחכמות.

מנגד ניצב ראש ממשלה שבנושאים רבים לא אומר כלום כי לדבריו... גם לא היה כלום. האם ראוי לדעתו לכהן תחת כתב אישום? הרי הוא התבטא בעניין כשאהוד אולמרט היה במצב דומה. ומה דעתו על האמירה המפורסמת שלו בתוכנית של דן שילון שלפיה יש להגביל כהונה, כי מה שלא עשית אחרי שתי קדנציות, כבר לא תעשה בבאות?

הגיעה העת לחוקק חוק המחייב עימותים טלוויזיוניים, כאלה שיאפילו על הציוצים המזוקקים והפוסטים החלולים. זאת לכאורה משאלה נאיבית, הרי מי שמוביל בסקרים תמיד יברח מהעימותים, אבל אולי הגיע הזמן שהתקשורת המסורתית, זו שכורעת תחת מציאות הניו-מדיה, תעשה מעשה ותגיד למנהיגים בפוטנציה: עד כאן. בואו, תפתחו את הפה, תתעמתו ותשיבו לשאלות. לא רוצים? גם אנחנו נדיר אתכם.

זה הקרב על הרלוונטיות שלה. התקשורת יכולה להמשיך לצטט את דף הפייסבוק שאומר, דקה לפני הבחירות, ש"הערבים נעים בכמויות לקלפיות", אבל היא יכולה גם לא. אחרי פעם או פעמיים, המועמדים הם שינהרו בהמוניהם. לעימות באולפן.