"יומני קירשנבאום": הכול השתנה וכלום לא השתנה
העיתונאי בן שני חזר ללוקיישנים של כתבות היומן המפורסמות של מוטי קירשנבאום וראיין את צוותי הצילום שסיפקו זויות מרתקות על האיש והאגדה. בשילוב עם הקריינות והאבחנות של שני, שלושת פרקי "היומן" מספקים התבוננות עכשווית ורלוונטית על כתבות העבר, ומפלט לגעגועים לאיש שיצר עיתונאות משל עצמו
המפיק מתכנן ואלוהים צוחק. בן שני, עיתונאי ב"עובדה" חלם לצאת עם מוטי קירשנבאום למסע בעקבות כתבות היומן שלו בערוץ הראשון, וכבר הצליח להעביר את החלום למסילת המציאות – קירשנבאום הסכים, שני התעמק בעשרות כתבות ארכיון, המסלול תוכנן, מרואיינים נקבעו, וערב היציאה לצילומים קירשנבאום, בניגוד לכל הסיכומים, הלך לעולם שכולו טוב. שני, שנשאר לבד עם התוכניות, החליט לצאת למסע בלי הגיבור שלו, וככה נולדו "יומני קירשנבאום" (ימי א', 21:00, HOT8) – טיול לאורך שדרת הזיכרון, למקומות ולאנשים שאיכלסו את הכתבות של קירשנבאום ב"יומן".
הכתבות האלה כבר זכו להילה מיתית בהיסטוריה של התקשורת הישראלית, לפעמים בצדק, לפעמים מכוח המיתוס והאישיות הדומיננטית של קירנשבאום. אבל את מה ששייך לו בדין אי אפשר לקחת ממנו – קירשנבאום ליהטט ביכולת האינטואיטיבית שלו למצוא משמעות ואמירה כמעט בכל דבר שנלכד בפריים שלו. הוא ידע לחבר בין מה שהשטח סיפק לו ובין המסר שרצה להעביר, אם זה באמצעות דימויים ויזואליים ואם באמצעות השליטה שלו בשפה, ויצר פאזלים שציירו מציאות כפי שהוא ראה אותה – בין אם היתה קיימת בשטח ובין אם היה צריך להגמיש אותה קצת לצורך העניין. לכל זה הוא רתם את היכולת שלו לזהות דמויות, והכישורים האלה אפשרו לו לנהל את סגנון העיתונאות האמורפי החביב עליו – לצאת לשטח, לראות מה ימצא שם ולפי זה לבנות את הסיפור.
שלושת הפרקים של "יומני קירשנבאום" חולקו בתבונה לשלושה נושאים שאפייינו את כתבות היומן של קירשנבאום – הפרק הראשון עסק בכתבות שנעשו בעזה ובלבנון (עם "רימון בעזה" והסיקור של מלחמת לבנון בצור) השני בפוליטיקה (עם הכתבה שהכניסה את רובי ריבלין למקום ריאלי ברשימת הפריימריז של הליכוד) והשלישי בדמויות השונות שקירשנבאום גילה בשיטוטי המצלמה שלו, ולא פעם, בעקבות המפגש הזה, נורו כמו מלוע תותח אל לב התודעה הציבורית ונשארו שם (למשל שדרן הרדיו ז'וז'ו אבוטבול והעיתונאי אמיר קמינר). לפעמים הם סימנו רוח חדשה ולפעמים, כמו שציין בתבונה קמינר, כל אחד מהם מילא את תפקידו במאגר הקלישאות שקירשנבאום יצר.
עוד ביקורות טלוויזיה:
שני, בפשטות, עושה הכל כדי לחפות על היעדרו של קירשנבאום במסע הזה. הוא חוזר ללוקיישנים של הכתבות, מראיין את צוות הצילום שליווה את קירשנבאום, שמספק זוויות מרתקות על אופן העבודה של האיש, מראיין שוב אנשים שהתראיינו בכתבות ההן ומשלב את חומרי הארכיון באופן שיוצר פרספקטיבה משמעותית (הכל השתנה וכלום לא השתנה) על חומרים שנוצרו לפני כמה עשורים. שני גם מצרף כמה אבחנות מעניינות משלו לגבי האג'נדה של קירשנבאום שריחפה מעל כל הכתבות, זאת שאפשרה לו להפוך כל דבר – החל מנשרים מזדווגים ברמת הגולן ועד לטורי מטיילים בעין גדי - לתמונת מראה פוליטית-סאטירית של החברה הישראלית.
בקריינות שלו מספק שני, במודע או שלא במודע, מעין חיקוי-מחווה לקריינות שליוותה את הכתבות של קירשנבאום. לא פעם הוא עומד במשימה בהצלחה מרשימה ולצופה מהצד זה מרגיש כאילו רוחו של קירשנבאום שורה קצת על שני. בשורה התחתונה ההישג של "יומני קירשנבאום" נשען על ההצלחה שלה לשלב התבוננות רלוונטית מעוררת מחשבה על מקבץ הכשרונות הייחודי של קירשנבאום, וגם להקל קצת על משא הגעגועים לאדם מוכשר ומצחיק שהשאיר אחריו נעליים גדולות למדיי.
