"תוך חמש דקות הייתה לי דירה": חיילים בודדים מספרים על צביקה לוי
"אבי החיילים הבודדים" הותיר עם פטירתו ממחלת ניוון שרירים אלפים שמתגעגעים. "הוא היה שם בשבילי בכל דבר, בכל מצב", מספרת אלדמע סנגו מיכאלו. עולה מגואטמלה סיפרה: "הוא זכר כל אחד מאיתנו וידע איפה כל אחד משרת. זה היה מטורף". לוי יובא מחר בצהריים למנוחות בקיבוץ יפעת
עם מותו אתמול (שבת), הותיר חתן פרס ישראל צביקה לוי, שכונה "האבא של החיילים הבודדים", לא רק אישה, ארבעה ילדים ונכדים, אלא גם אלפי ילדים אבלים שלהם שימש אב מאמץ. אותם חיילים שעלו לארץ כדי לשרת בצה"ל והגיעו לארץ זרה ללא בני משפחה וחברים, קיבלו מצביקה סיוע באותם רגעים מאתגרים, ומאז הם אסירי תודה.
סשה דברי, שעלתה מקולומביה בשנת 2012, פגשה את צביקה לראשונה במהלך הטירונות במחו"ה אלון, ומעידה כי בינו לבין החיילים הבודדים בבסיס נוצר קשר הדומה לזה שבין חיילים למפקדם. כשהיא עצמה הפכה למפקדת בצה"ל, הקשר ביניהם הלך והתהדק. "עשיתי קורס מ"כים, והתקשרתי אליו בכל פעם שהייתי צריכה עזרה, והיינו מדברים", היא נזכרת.
בתו של לוי: "אפשר לומר שהיו לי אלפי אחים"
מרבית הילדים המאומצים של צביקה מספרים כי הקשר הראשוני ביניהם נוצר כשעזר להם למצוא בית לגור בו. כך גם סשה, שלאחר השלמת הקורס נותרה ללא קורת גג. "התקשרתי אליו וסיפרתי לו על המצב שלי, ולאחר מכן חיפשנו במשך שבועיים מקום מגורים בשבילי. כל פעם הוא התקשר אליי והציע לי כל מיני מקומות ושאל אותי מה דעתי. בסוף הגענו לקיבוץ יגור, שם נשארתי. הוא מאוד אהב את יגור, ובהמשך הגיע לבקר פעם בחודש. היינו אוכלים יחד בחדר אוכל ומדברים על השירות שלי ועל נושאים אחרים".
"תוך חמש דקות הייתה לי דירה"
גם רבקה סרנו, שהתגייסה לפני כחמש שנים אחרי שעלתה מגואטמלה, קיבלה עזרה מצביקה כשהייתה זקוקה למקום מגורים. "שמעתי על צביקה עוד לפני הגיוס מאח שלי, שגם שירת בצה"ל והפנה אותי אליו. התקשרתי לצביקה יום אחד והצגתי את עצמי, והוא רק שאל אותי אם אני רוצה לגור בצפון, בדרום או במרכז. הוא אמר לי 'תני לי חמש דקות', ואחרי חמש דקות על השעון הוא חזר אליי והציג לי כמה קיבוצים שאפשר לעבור אליהם. בחרתי בקיבוץ גניגר, והוא אמר לי 'תבואי מחר'. וזהו, ככה תוך חמש דקות הייתה לי דירה".
חיילת נוספת שקיבלה סיוע מצביקה היא אלדמע סנגו מיכאלו. הקשר שלה עם צביקה נוצר מיד לאחר שהגיעה לארץ והחלה ללמוד באולפן לעברית. "עוד לפני הגיוס הייתי חלק מקבוצה של חיילים בודדים, שיצרה אווירה משפחתית, מה שעזר לי מאוד בכל התהליך. הוא עזר לי לקבל את החדר שהיה לי פה בקיבוץ יגור, ובזכותו יש לי את הבית שאני גרה בו עכשיו", סיפרה במשדר אולפן ynet.
אלדמע אמרה כי אילולא צביקה, השירות הצבאי שלה לא נראה היה אותו הדבר. "לא הייתי מקבלת את התפקיד שקיבלתי, שהיה תפקיד מצוין למרות שהעברית שלי לא הייתה טובה, וזה היה רק בזכותו. הוא עזר לי בהכל. הוא היה בן אדם עם הרבה אהבה. הוא רק רצה לתת ולעזור. הרגשתי שהוא היה שם בשבילי בכל דבר, בכל מצב. גם בשביל סתם לדבר איתו - הוא היה שם. הוא היה ממש כמו אבא בשבילי".
גם אבי, שעלה מארצות הברית ושירת בצנחנים בין 2014 ל-2016, סיפר על העזרה הגדולה שקיבל מצביקה: "פניתי אליו כמה פעמים, והוא עזר לי. לא משנה מתי פניתי, הוא חזר אליי תוך יום או יומיים עם פתרון. הרבה אנשים היו עושים את זה כדי שידברו עליהם, והוא לא עשה את זה בשביל הפרסום. הוא היה נשמה ענקית ולב ענק".
החיילים המאומצים מספרים כי הקשר עם צביקה לא נגמר אחרי שמצא להם בית, אלא נמשך זמן רב לאחר מכן. "יום אחרי שעברתי דירה הוא התקשר ושאל אותי האם הכל בסדר ואם אני צריכה עוד משהו. ובכל פעם שהתקשרתי מאז הוא זכר בדיוק מי אני, ושאל איך הולך לי", סיפרה רבקה סרנו. "בהמשך הוא הזמין אותי למסיבות יום הולדת ולחגים בקיבוץ יפעת".
מנהג קבוע של צביקה לוי, בו נזכרה רבקה, ממחיש את נדיבותו הרבה: "לימי ההולדת שלו המוזמנים היו מביאים מתנות, אבל אף מתנה לא הייתה בשבילו. הם הביאו ארגזים של שמיכות, סדינים, מוצרי חשמל ומוצרי ניקיון - הכול בשביל החיילים. הוא אמר לנו 'קחו מה שאתם צריכים. אבל לא הכל, כדי שיישאר לי לחלק גם לחיילים שלא הגיעו למסיבה'. זה נראה לי אז לא הגיוני, איך הוא נותן את מתנות יום ההולדת שלו לאנשים אחרים. אלה דברים שאני שומרת ומשתמשת בהם עד היום".
"הוא זכר כל אחד מאיתנו"
רבקה ביקרה את צביקה פעמיים מאז לקה במחלת ניוון השרירים. "אפילו אז הוא זכר אותי ואת אחי. עבור שנינו הוא היה איש מדהים, האבא שלנו פה. זה מה שכל חייל בודד שהכיר אותו יגיד. בכל מצב יכולנו להתקשר אליו, והיה לו זיכרון מדהים. הוא זכר כל אחד מאיתנו, ושאל מה נשמע ואיך ביחידה, וידע איפה כל אחד נמצא ומשרת. זה היה מטורף".
גם סשה דברי המשיכה לשמור על הקשר עם צביקה בשנים בהן התמודד עם המחלה. "כשנודע לי שהוא חלה הייתי בהלם. הוא הידרדר מאוד מהר. אני כל פעם ניסיתי לכתוב לו בוואטסאפ ודיברתי עם אשתו, לראות אם הכל בסדר ואיך הוא מרגיש". היא שיתפה בעצב הגדול שליווה את הידיעה על מותו: "כששמעתי שהוא נפטר התחלתי לבכות. ידעתי שהוא במצב לא טוב ובכל זאת זה עצוב. ממש אהבתי אותו, ואני שמחה לפחות שהוא ידע שהודיתי לו על העזרה הגדולה שנתן לי, ושעכשיו הוא כבר לא סובל".
לוי החל לפעול למען חיילים בודדים בשנת 1983, ותחילה עסק בסיוע לצעירים משכונות מצוקה להתגייס לצבא. 11 שנים לאחר מכן קיבל את ניהול נושא החיילים הבודדים בצה"ל, ובין השאר פעל במהלך השנים לקשר בין החיילים לבין התנועה הקיבוצית.
אלפי חיילים זכו לבתים בקיבוצים ולמשפחות מאמצות. הוא נשא דרגה ייצוגית של אלוף משנה שקיבל בשל פעילותו. לוי המשיך בפעילותו עבור החיילים עד שלא יכול היה לתפקד, ובחודשים האחרונים רותק לכיסא גלגלים ולמכשירי הנשמה. למרות המחלה, לוי השתתף בעבר במרוצים באזור העמק בעזרת אופניים מיוחדים שחבריו הכינו עבורו.
אתמול כאמור הכריעה את לוי המחלה - שבועיים לפני יום הולדתו ה-71. מזכירות קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, שבו התגורר, מסרה כי הלווייתו של לוי תיערך מחר ביישוב בשעה 14:00.
לפנייה לכתב/ת 
