נגד אלימות, אפליה ועושק: 50 הגיבורים החברתיים של 2018
מחאת הלהט"ב, המלחמה בהדרת הנשים, הקרב נגד סרבני החיסונים, המאבק לשחרור אברה מנגיסטו וחיסול תופעת עושק הקשישים. שנת 2018 הייתה מלאה מאבקים חברתיים אותם הובילו גם לוחמים, אך בעיקר לוחמות. אלו 50 הנבחרים שנאבקו כדי שיהיה כאן טוב יותר
אקטיביזם חברתי לא בהכרח משתלם. בוודאי שלא כלכלית, וגם ציבורית — לפעמים נדמה שאנחנו כל כך טובים במחאות שלא דורשות מאיתנו להזיז את הישבן מהכורסה ואת האצבע מהמקלדת. אבל לתפיסתנו, אקטיביזם זו הדרך היחידה לשנות את המציאות.
על כן, זו השנה השלישית ברציפות שאנחנו מבקשים לסכם קצת אחרת. לא עם הסלבריטאים הבולטים, לא במצעדי פזמונים, אירועים או סרטים. אפילו לא "אנשי השנה" במובן המקובל, אלא אנשים שלקחו את גורלם וגורלנו בידיהם, ועשו משהו כדי שהמציאות כאן תשתנה לטובה, אולי, קצת. כל אחת ואחד מהאנשים שהוזכרו כאן, הוביל/ה מאבק שמטרתו להפוך את מדינת ישראל לשוויונית ולצודקת יותר, לאלימה וגזענית ומפלה פחות.
ומכיוון שזו גם שנת בחירות, רבים מהמאבקים האלה הצליחו — מה שמלמד שהפוליטיקאים שלנו בטוחים שתדמית חברתית עדיין שווה משהו בקלפי. בעיקר, הייתה זו שנת הנשים: למשל קמפיין "תתמודדי" של הרשות לקידום מעמד האישה בראשות אוה מדז'יבוז', ובחירתן של נשים כמו עינת קליש־רותם בחיפה, עליזה בלוך בבית־שמש, טל אוחנה בירוחם ועוד. נשים, פורצות דרך, מנהיגות.
במקרה או שלא, רוב מוחץ ברשימה שלנו הן נשים. לא כאפליה מתקנת, אלא משום שיותר ויותר נשים מובילות כאן מאבקים, וטוב שכך.
עכשיו בחירות. הזמן הטוב ביותר לקחת את המחאות לקלפי ולדרוש מכל חברי הכנסת, כל הסיעות וכל המפלגות מכל הגוונים הפוליטיים, לעבוד כדי שתהיה לנו חברה צודקת ושוויונית יותר.
מרימות ראש
2018 הייתה שנת הנשים. די להסתכל על רשימת עשרת אנשי השנה החברתיים שמובאת כאן, שכמעט כולה מורכבת מנשים, כדי להבין זאת. השנה שהחלה מעט לאחר התפוצצות MeToo# והמשיכה למחאת "למה לא התלוננתי", הגיעה לסיומה בהפגנת הנשים הגדולה אי־פעם בישראל — על החיים עצמם.
ב־25 בנובמבר ציינו בעולם ובישראל את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. למרות שני מקרי רצח שאירעו חודש לפני כן בנתניה, של עליזה שפק ואנגווץ וואסה, להפגנה המרכזית בתל־אביב הגיעה כמות מאכזבת של מאות משתתפים בלבד.
יום לאחר מכן, בהפרש של כמה שעות, התפרסמו שני מקרים מזעזעים במיוחד: מציאת גופתה של יארא איוב בת ה־16 בפח אשפה ורצח סילבנה צגאיי בת ה־13 בדרום תל־אביב.
בין כל היוזמות שנרקמו הבולטת ביותר הייתה שביתת הנשים הראשונה אי־פעם בישראל, שהתניעו שלוש צעירות: דרור שדות, סתיו ארנון ורותי קליין. מדירתה של קליין ניהלו חמ"ל שרתם את הארגונים, העסקים והרשויות המקומיות להביע תמיכה בשביתה. ביום השביתה התקיימו מאות מחאות ברחבי הארץ והוא הסתיים בעצרת של עשרות אלפים בכיכר רבין בתל־אביב.
"השטח בוער ומשווע לשינוי, והעובדה ששלוש נשים אלמוניות לחלוטין יכולות להתניע שביתה כזו היא רק בגלל שכולן כבר שם", אמרו היוזמות על בימת הכיכר. "לכולנו נמאס מסדרי עדיפויות שלא סופרים אותנו. בימים האחרונים שאלו אותנו אינספור פעמים אם אנחנו מופתעות. אנחנו לא. ידענו שהלב שלנו הוא לא היחיד שבוער".
גם בחברה הערבית, ש-14 מ-26 הנרצחות בשנת 2018 הגיעו ממנה, החלו הפגנות ספונטניות לאחר מציאת גופתה של הנערה יארא איוב. שלוש פמיניסטיות ערביות - מייסם ג'לג'ולי, נאילה עואד-ראשד וסמאח סליימה - פעלו במקביל ליצירת גל מחאה במגזר, ובסיועה של הפעילה החברתית ענת ניר נוצר חיבור בין המגזרים לכדי מאבק כלל ארצי מתואם.
"מכיוון שבחברה הערבית אין כמעט בתי עסק גדולים, הבנו שאנחנו צריכות לעבוד בכיוון של ראשי הרשויות", מספרת ג'לג'ולי. "ראש העירייה הראשון בישראל שהכריז שיאפשר לנשים לשבות היה שועאע מסארווה מנצור מטייבה, ושעות אחר כך הצטרפו שבעה יישובים ערביים נוספים, יומיים לפני שהרשויות במגזר היהודי הודיעו על תמיכתן. ביום השביתה עצמו, בכל עיר ובכל יישוב, אפילו בכפרים הכי קטנים, נשים וגם גברים יצאו לרחובות ומחו.
רצינו שהקול של הנשים הערביות יישמע גם בתל־אביב ולא רק באום אל־פאחם, כי הבעיה היא משותפת. ולכן בסוף יום המחאה הערביות נהרו בעשרות אוטובוסים לכיכר רבין, להשמיע בפעם הראשונה את קולן בלב הקונצנזוס הישראלי".
"מי שגונב מקשישים, ישלם את המחיר"
זו הייתה שנה יוצאת דופן עבור מירב כהן (36). שנה שבמהלכה היא הצליחה כמעט לבדה לשים על המפה את אחת התופעות הקשות ביותר בישראל — עושק הקשישים. כמעט לבדה היא חשפה מקרים, הובילה הליכי חקיקה ובמקביל סייעה לעשרות קשישים להילחם בחברות דורסניות שעוסקות בעושק שיטתי.
"הכל התחיל מיהודית כסיף, אישה מבוגרת, פנסיונרית של מכון ויצמן, שנוצלה באכזריות ובהיקף של מאות אלפי שקלים על ידי מספר חברות טלמרקטינג שמתמחות בעושק קשישים", היא מספרת. "משפחתה גילתה זאת רק כשיהודית אמרה להם שאין לה כסף אפילו בשביל לשלם על מונית כדי לבקר את נכדיה. הבן שלה, ישראל, פנה אליי כשכיהנתי כמנכ"ל ארגון הצרכנות 'אמון הציבור', וניסיתי לעזור. לאט־לאט נחשפתי למכת מדינה של ממש: מזה כעשור, התפתחה מתחת לאף של כולנו תעשייה שלמה של ניצול קשישים על ידי חברות טלמרקטינג שרלטניות".
להערכת כהן, יש כיום כ־120 חברות שפועלות בתחום ומנצלות אלפי קשישים בהיקפי ענק. "הן מחליפות ביניהן מידע על קשישים פגיעים במיוחד, בדגש על אלמנים, עריריים, חולי דמנציה, עולים חדשים ועוד", היא מספרת.
"החברות האלה מתקשרות אליהם, מוציאות מהם בעורמה את מספר כרטיס האשראי, ואז מתחילות לשלוח להם מוצרים רבים לבית ולגבות מהם סכומי עתק עבורם, בניגוד לרצונם. התופעה הזו מוכרת לממשלה, לרגולטורים, למשטרה וגם לתקשורת, ואף אחד לא הצליח לשים לזה סוף. לכן, החלטתי לפני כשנה לצאת למלחמת חורמה באנשים שעומדים מאחורי תעשיית הניצול הזו. הבנתי שהדרך היחידה לחסל את התופעה היא באמצעות התמדה ומאבק רציף וארוך טווח, תוך שינוי כללי המשחק: מי שגונב כסף מקשישים, ישלם את המחיר".
כהן, שמלבד כהונתה כמנכ"לית "אמון הציבור" שימשה גם חברת מועצת עיריית ירושלים במסגרת "התעוררות", והייתה פעילה מרכזית במחאה החברתית בירושלים ב־2011. בשנה האחרונה היא הקימה מטה מתנדבים ענק, וסייעה לקשישים להגיש תביעות משפטיות נגד אותן חברות. בזכותה, נכנס לתמונה גם משרד הכלכלה והתעשייה, והחל לקדם הליכי חקיקה להתמודדות עם התופעה.
"המאבק עדיין לא הסתיים", מדגישה כהן. "חברות ממשיכות לנצל קשישים, שלעיתים מאבדים את כל חסכונותיהם. אנחנו כאן בשבילם. זו עבודה יום־יומית קשה, אבל תחושת הסיפוק שממלאת את כל העוסקים במלאכה בכל פעם שאנחנו מצליחים להחזיר לקשיש את כספו היא אדירה. אנחנו יודעים שבזה לא רק החזרנו לאדם את ממונו, אלא גם את תחושת הכבוד והאמונה שאפשר לעשות צדק".
"זאת נקודת המפנה במאבק הלהט"ב"
שביתת הלהט"ב ב־22 ביולי, שלוותה בהפגנות בכל רחבי הארץ והסתיימה בעצרת של כ־60 אלף איש בכיכר רבין, תיזכר כיום שבו הקהילה הגאה בישראל קיבלה את התמיכה הציבורית הגדולה בתולדותיה.
מי שהובילה את המחאה היא יו"ר האגודה למען הלהט"ב, חן אריאלי (42), שחיה ביפו עם בת זוגה. "הרעיון התחיל להתגלגל חודשים לפני", היא מספרת. "בקיץ 2017 התקיימה סביב נושא האימוץ הפגנה בהשתתפות כ־15 אלף איש, ואחריה הבנו שלצאת לרחובות זה לא מספיק. התייעצנו על רעיון השביתה עם מובילי דעת קהל, ארגוני הקהילה וארגוני עובדים, והרוב היו נגד. אמרו לנו שזה מורכב ולא יכול להצליח. היה חשש מפני אירוע שיוגדר ככישלון, כי אי־אפשר לעשות את זה יותר מפעם אחת. עם זאת, הייתה לנו תחושת בטן שהשטח מוכן לזה".
ואכן, בחודש יולי הרגישו אריאלי ושותפיה שבשלה השעה. הטריגר: חוק הפונדקאות שמפלה הומואים ועבר בכנסת בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, למרות הצהרה הפוכה שסיפק מעט לפני ההצבעה. ביום האישור הוציאה האגודה למען הלהט"ב את תוכניות השביתה מהמגירה.
בימים שלאחר מכן מאות חברות וארגונים, בהם תאגידי ענק, הודיעו כי יאפשרו לעובדיהם לשבות ללא פגיעה בשכרם. המנוע מאחורי הסחף הגדול היה האגודה, בשיתוף עם קבוצת ווטסאפ של פעילים בולטים בקהילה ואנשי תקשורת שנקראה "המחתרת התקשורתית הגאה". יחד איתם פעלו אנשי ארגון LGBTech, קהילת הנטוורקינג הגאה בהיי־טק הישראלי, שדאגו לגייס את החברות והארגונים השונים.
"בסופו של דבר החלטנו ללכת על זה למרות העצות שקיבלנו", משחזרת אריאלי. "הופתענו מההיקף ומהמגוון של התמיכה".
יותר מחמישה חודשים עברו, והפגנת הכוח טרם הניבה הישגים משמעותיים. "אנחנו פה למרחקים ארוכים", אומרת אריאלי. "העובדה ש־53 להט"בים מוצהרים התמודדו בבחירות המקומיות ברחבי הארץ היא לגמרי תוצאה של המחאה. יש לנו היום 14 נציגים במועצות המקומיות, כמעט כפול מקודם. 300 רשימות חתמו על מצע הגאווה שלנו והתחייבו לקדם את הקהילה בשלטון המקומי".
לדברי אריאלי, הקהילה נערכת לבחירות לכנסת. "קולה של הקהילה הגאה יישמע בבחירות הקרובות", היא מצהירה. "יהיו מספר שיא של להט"בים שמתמודדים, וגם מספר שיא של מתמודדים שיצהירו על תמיכה בנו. נהיה כאן כדי לגבות את ההבטחות ביום הרכבת הממשלה. ה־22 ביולי לא היה רגע שיא, אלא נקודת מפנה, כשהוכחנו שהכוח בידיים שלנו".
"אם נצטרך, תהיה השבתה ארוכה"
הם מרוויחים משכורות רעב, סובלים מתנאים גרועים וסופגים אלימות בלי הפסקה. לעובדים הסוציאליים נמאס כבר מההזנחה השיטתית מצד הממשלה. השנה ענבל חרמוני הובילה אותם למאבק שאולי יוביל לשינוי.
בתחילת השנה נבחרה ענבל חרמוני לתפקיד יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, כדי להוביל מאבק. היה ברור כי חרמוני (43), תושבת תל אביב, ממקימות תנועת העובדים הסוציאליים "עתידנו", תתניע מחאה סביב תנאי ההעסקה הקשים והשכר הנמוך שלהם במוקדם או במאוחר. שורה של מקרי אלימות כלפי עובדים ועובדות סוציאליים בחודש נובמבר, ששיאם בניסיון תקיפה בפטיש של עו"ס במועצה המקומית בית דגן, הובילו את חרמוני להוציא אל הפועל את המאבק. המחאה, הסבירו באיגוד, היא לא רק לטובת הגברת האבטחה על העובדים, אלא עבור הנעזרים בשירותיהם, שמגיעים מהשכבות החלשות ביותר בחברה.
השכר הנמוך והתנאים הקשים גורמים לנשירה מהמקצוע ומובילים לכך שיש מאות תקנים לא מאוישים, מה שמגדיל את העומס על כל עובד סוציאלי ופוגע בטיפול שהוא יכול להעניק לפונים. על כן, טענה חרמוני, יש לטפל בכל אלה ביחד ולא להתמקד רק בעניין האלימות. במשרד האוצר סירבו לדון עם האיגוד על הדרישות, אבל שורה של עיצומים, השבתות והפגנות גדולות הכניעו אותו לבסוף. לפני כשבועיים הסכימו שם להיכנס למשא ומתן על כלל הנושאים. "כנראה היה נדרש שנגיע למצב שנעמוד על עברי פי פחת כדי שזה יקרה", אומרת חרמוני. "מצער מאוד שהמאבק לא החל לפני כמה שנים, כי היום אנחנו נמצאים כבר עמוק בתוך המשבר, אבל כנראה שלקח לזה זמן להבשיל".
חרמוני רואה במאבק הנוכחי הזדמנות לשינוי משמעותי וארוך טווח בכל הקשור למקצוע העובד הסויצאילי בישראל, שלכ-70% מהעוסקים בו יש בתלוש השכר סעיף של השלמה לשכר מינימום. "אנחנו מתכוונים לעשות טיפול עומק", היא אומרת. "אני לא רוצה שיזרקו עליי תוספת אחוזית, אלא שינוי עומק במבנה השכר. עובדת שנכנסת למערכת ומרוויחה 6,000 שקל זה גרוע, אבל מה שטרגי הוא שאחרי 25 שנה זה לא משתנה בהרבה".
בחודשים הקרובים יתמקדו הדיונים מול האוצר בנושא הביטחון של העובדים. "יוקם מערך אבטחה שלם שיאכוף את כל הנושא", אומרת חרמוני. לאחר מכן יעברו לדון בשאר הנושאים, וחרמוני מאיימת: "בכל רגע שבו המשא ומתן ייתקע או יתפוצץ ננקוט בצעדים ארגוניים ומחאתיים. הכנו את העובדים שאם נצטרך, ביום פקודה תהיה השבתה ארוכת טווח. רק התחלנו".
חיסון לישראל
לפני ארבעה חודשים נפגש ד"ר ליאור אונגר, נוירוכירורג ילדים מבית חולים שיבא, עם איתי ברשבסקי, מנהל רשת גנים ברמת־השרון. יחד הם הגו את הרעיון של "מחוסגן" — גן שאליו מקבלים רק ילדים עם פנקס חיסונים. השניים החלו לשתף פעולה גם עם ד"ר מאיר עזרא־אליה, רופא ילדים ומתמחה ברפואת פגים וטיפול נמרץ ילודים.
"מחוסגן נולד מתוך הרצון שלנו כהורים לדאוג לסביבה בטוחה לילדינו", הם מסבירים. "לסביבה בטוחה מרכיבים רבים, שעלינו כהורים לוודא שמתקיימים בגני הילדים. סביבה מחוסנת היא אחת מהם, אך לא היחידה. הרעיון של מחוסגן הוא שיש רופא המלווה את צוות הגן, בודק את פנקסי החיסונים ומוודא בטיחות מקסימלית של הגן מהבחינה הזו. עבור ילדים שלא יכולים להתחסן בעצמם מסיבות בריאותיות מחוסגן הוא ההגנה הטובה ביותר. אנחנו שם כדי לשמור בראש ובראשונה עליהם".
היוזמה של מחוסגן התרחבה במהירות ועשרות גנים הצטרפו לתוכנית. רופאים רבים הסכימו לקחת חלק בהתנדבות וללוות את הצוות החינוכי וההורים. בחודש שעבר הם הובילו ברשתות החברתיות קמפיין שבו הורים וילדים מעלים תמונות שלהם כשהיד מונחת על הזרוע, כתמיכה בהתחסנות.
לקמפיין הצטרפו סלבריטאים רבים ובהם בר רפאלי ואפילו השגרירה בהוליווד גל גדות. ד"ר אונגר מנהל גם עמוד פייסבוק פופולרי עם 22 אלף עוקבים, שבו הוא מעמיד את "מתנגדי החיסונים" על טעותם וזכה לא אחת למתקפות אישיות.
כמותם, גם ד"ר בן הורביץ, המנהל המקצועי של עמותת "מדעת", פועל להעלאת המודעות לנושא החיסונים . "העמותה קמה לפני חמש שנים אחרי שראינו כי כמות הדיסאינפורמציה ומידע הכזב המתרוצצים ברשתות החברתיות ובתקשורת הם עצומים", מספר הורביץ, בוגר תואר שלישי ממכון ויצמן במדעי החיים, תואר שני במדעי הרפואה ותואר ראשון בביוכימיה מולקולרית מהטכניון.
"יש לזה פוטנציאל לפגוע בבריאותם של אנשים. הבנו שאם הם ישתכנעו ממידע לא נכון זה עלול לגרום להם נזק. ראינו שיש צורך לתת מידע אמין ובצורה נגישה, בגובה העיניים. אנחנו מתבססים על נתונים מדעיים ולא על שמועות או אנקדוטות".
הפעילות של מדעת — שמבוססת כולה על מתנדבים — מתרכזת גם ברשתות החברתיות, בעיקר בגלל החלל בזירה הזו מצד אנשי רפואה ומדע. הורביץ גם מנהל חשבון טוויטר פופולרי ומעלה שרשורים על נושאים מדעיים בצורה ברורה ופשוטה להבנה, בליווי גרפים ואסמכתאות.
מדעת הייתה שותפה בחודשים האחרונים לניסוח הצעת החוק של ח"כ יואל חסון ושולי מועלם, הקובעת שבמשרד הבריאות יוקם מאגר איסוף נתונים על שיעור ההתחסנות של האוכלוסייה, והורים שמסרבים לחסן את ילדיהם ייאלצו לשלם דמי ביטוח בריאות עבורם. "לתחושתי, בשנה האחרונה יש לנו המון עבודה", אומר הורביץ. "ראינו את התפרצות החצבת מגיעה לאור כל האירועים באירופה והתרענו שהדבר עלול לקרות גם בישראל. אין ספק שהנושא הזה גורם לנו לעיסוק רב. הציבור בלחץ, ואנחנו מרגיעים אותו ונותנים מידע מי צריך להתחסן ומתי מקבלים טיפול".
די לאלימות נגד תינוקות
המצלמות בפעוטון "מאשה והדוב", שתיעדו את הסייעת אינה סקיבנקו חונקת למוות את יסמין וינטה בת השנה וחודשיים בחודש מאי, פתחו תיבת פנדורה. בימים ובשבועות לאחר מכן התפרסמו עוד ועוד מקרי התעללויות בפעוטונים פרטיים ברחבי הארץ, ומחאת הורים שטפה את הרשתות החברתיות והרחובות.
אחת ממובילות המחאה היא אסנת ואתורי (43), נשואה ואם לשלושה ילדים ממושב נטועה שבגליל העליון, שהקימה ומנהלת את קבוצת הפייסבוק "הורות בזכות", שבה חברים כ־320 אלף איש.
ואתורי הכתה בברזל בעודו חם, וניצלה את כוחה של הקבוצה כדי ליצור סחף שבסופו אושרו שני חוקים מהפכניים בכל הקשור לפעוטונים שבהם שוהים לפחות שבעה פעוטות: חוק הפיקוח וחוק המצלמות. בעקבותיהם יוטל לראשונה פיקוח של המדינה גם על המסגרות הפרטיות, ותחול חובה להתקין מצלמות בפעוטונים שלא פועלים במקומות המשמשים למגורים.
ואתורי אמנם הצליחה למנף את ההתעניינות הציבורית בנושא לכדי מחאה משמעותית רק לאחר שורת המקרים שנחשפו באמצע השנה, אך עיסוקה בסוגיה החל לפני כשלוש שנים, לאחר לידת בתה הקטנה. "קיבלתי תלונות מהורים שהקליטו את המטפלות של הילדים שלהם וגילו זוועות, והגיעו אליי מקרים שבהם תיקים נסגרו בגלל חוסר ראיות. הבנתי שהמציאות ממש עגומה", היא מספרת.
"הייתי בטוחה, כמו הרבה הורים אחרים, שאם גן נפתח — סימן שהוא עבר תהליך של קבלת רישיונות ובקרה, והאנשים שעובדים בו ראויים. הופתעתי מאוד לגלות שכל אחד יכול לפתוח גן. הבנתי שיש כבר 15 שנים ניסיונות לקדם את חוק הפיקוח ללא הצלחה".
המקרה של יסמין וינטה, מסבירה ואתורי, היה נקודת המפנה. "דרך הפייסבוק הפכתי את יסמין לילדה של כולנו. היה חשוב לי לגרום להורים להבין שהיום זו יסמין ומחר יהיו ילדים אחרים. עד למקרה הזה ההורים הזדעזעו מעצם המחשבה שיהיו מצלמות בגנים, אבל פתאום כשראינו שבזכות התקנתן זה לא נגמר כמו עוד סיפור של 'מוות בעריסה', כולם הבינו עד כמה זה חשוב. ברגע שהמודעות הייתה גבוהה, זה כבר היה כמו כדור שלג, שלשמחתי אף אחד לא הצליח לעצור".
"זה קרב קשה, הרוחות נושבות לכיוון שמרני"
אלינור דוידוב, שאחראית על תחום המאבק בהדרת נשים בשדולת הנשים, יודעת היטב שהמאבק שלה הולך ונעשה מורכב בחברה הישראלית של 2018. ובכל זאת, היא רואה את ההצלחות הקטנות ומבינה שהצליחה לגעת בנקודה רגישה.
את המעורבות הפוליטית שלה החלה אלינור דוידוב (39), לדבריה, בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ עשר. היא סייעה בהקמת תא העיתונאיות וארגון העיתונאים ולאחר שנולדה לה ולבת זוגה ילדה, היא החליטה לקחת את הפעילות החברתית צעד קדימה.
בתחילה פנו אליה כדי שתרכז את הקמפיין נגד ביטול חזקת הגיל הרך, וכך הפכה להיות מעורבת בכל מה שקשור לאמהות גרושות ולמצבן. כיום, בעבודתה בשדולת הנשים, דוידוב מרכזת את הנהגת אחד המאבקים המוצלחים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות: המאבק בהדרת הנשים.
"משרד המשפטים אומר שמדובר בתופעה שמתרחבת", מסבירה דוידוב, בעלת תואר שני במחקר תרבות ופרשנות מאוניברסיטת בר־אילן. "האינדיקציה היא לא מספרית, כי קשה לדעת כמה אירועים ערכה כל רשות מקומית בהפרדה, ואני מגיעה לזה רק בזכות אנשים שפונים אלינו לקו החם ומספרים על אירוע מסוים, אז את הרוב המוחלט של האירועים אנחנו מפספסות. באקדמיה זה התחיל כמשהו קטן, אמרו שיעשו את זה רק בתואר ראשון ורק בתוכניות מסוימות ורק לחרדים, ובינתיים זה מתרחב. זה לא רק חרדים אלא גם חרד"לים וזה לא רק לתואר ראשון".
לתפיסתה של דוידוב, לא מדובר רק במאבק פמיניסטי, אלא גם מאבק על דמותה ועל שילובה המוצלח של אוכלוסייה מוחלשת בחברה. "מרגע שהמדינה נוקטת בקו שנחשב קיצוני אפילו בתוך הקהילה החרדית, אין לקהילה הזו על כל גווניה ברירה, אלא ליישר עם זה קו", היא טוענת. "ברגע שיש סטנדרט של הפרדה, אף אחד לא ילך ללמוד בלעדיה. זה בדיוק מה שקרה עם קווי המהדרין. פעם בכמה חודשים אני מקבלת פנייה ממישהי חרדית, שמבקשת להודות לנו", היא מספרת. "זה לא מייצג את כולן ואני לא מתיימרת לדבר בשם הנשים החרדיות, אבל אין לי ספק שרבות מהן סובלות מההדרה".
האם דוידוב עצמה מאמינה שהמאבק הזה יצבור יותר ניצחונות מהפסדים? "זה מאבק קשה", היא מודה. "פוליטית, הרוחות נושבות לכיוון שמרני. אבל אנחנו משיגות יותר ויותר מודעות, אנשים שהם בסך הכל בעד הערכים האלה ובעבר לא הבינו מה הבעיה עם הפרדה מגדרית, מבינים היום יותר למה אנחנו נלחמות נגד זה. זה הניצחון שאני רואה".
"העברנו מסר: צריכת זנות אינה מוסרית"
ממש השבוע יגיע לסיומו המוצלח מאבק סיזיפי שמנהלים בשנים האחרונות ארגוני הסיוע לנשים בזנות, עם אישורו הסופי בכנסת של חוק איסור צריכת זנות . בכך תהפוך ישראל למדינה העשירית בעולם שאוסרת על פי חוק צריכת זנות, הישג לא מבוטל לארגונים ולאחת הפעילות הבולטות ביותר — עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.
"אחרי שלמדתי לעומק את העובדות והנתונים על תעשיית הזנות, הבנתי שאין מצב להגיע לשוויון אמיתי לנשים כל זמן שיש זנות", מסבירה כהנא את המוטיבציה. "עוד לא פגשנו אישה שלא נכנסה לזנות כקטינה. כמעט כל הנשים בזנות עברו פגיעות מיניות קשות ומתמשכות בילדות. זו תעשייה שמבוססת על ניצול של נערות שאף אחד לא מייצר להן אלטרנטיבה. ההיכרות עם האוכלוסייה שנמצאת בזנות החרידה אותי, וגרמה לי לרצות להמשיך ולפעול כדי לוודא שלא יהיו עוד נשים שיעברו את זה, ושלכל מי שנמצאת בזנות תהיה הזדמנות אמיתית לצאת משם".
החוק ייאכף באמצעות הטלת קנסות בגובה 2,000 שקל בעבירה הראשונה ו־4,000 שקל בעבירה חוזרת, אך רק במקרים חריגים ניתן יהיה להגיש כתב אישום פלילי. לדברי כהנא כבר כעת, עוד לפני שהחוק עבר, השלכותיו החיוביות מורגשות בשטח.
"מרגע שהצעות החוק הפרטיות עברו בקריאה טרומית ב־2017 יש באופן משמעותי פחות צריכת זנות בישראל", היא אומרת. "קרה פה משהו מדהים, כי עבר מסר חינוכי ישירות מהכנסת. כשעלתה שרת המשפטים במדינת ישראל ואמרה מעל בימת הכנסת שהחוק הזה הוא מסר לשכנים ולילדים שלנו שצריכת זנות אינה מוסרית, היא הצליחה לדבר לאנשים שפתאום הבינו שהם לא רוצים להיות חלק מהקבוצה הזו. בנוסף, חלק מצרכני הזנות חושבים שזה כבר עכשיו לא חוקי.
השוטרים עדיין לא בזירות, קנס אחד עוד לא ניתן — וכבר פחות אנשים מגיעים. הדבר המרכזי שאנחנו שומעים מנשים בשטח בשנה וחצי האחרונות הוא שיש פחות לקוחות".
כהנא מעריכה כי לאחר אישור החוק, תעשיית הזנות אף תקטן עוד יותר. "אף אחד לא רוצה לפגוש שוטר כשהוא צורך זנות, או שייקחו אותו לתחנת המשטרה. ואף אחד לא רוצה לקבל הביתה מכתב שמזכיר שהוא קיבל קנס על צריכת זנות. עם זאת, אני מאוד ריאלית — החוק הזה לא יכול למגר לבדו את הזנות".
נקודת השבר
"זאת לא הברך של המדינה, זאת הברך שלי שכואבת כשאני מנסה ללכת עם אשתי וילדיי על החוף, כשאני עולה במדרגות וכשאני מנסה לרקוד. הברך שהפכה לסמל לאלימות שוטרים ותרבות השקר המושרשת במשטרה היא שלי, והיא הפכה לסמל בגלל אלפי האנשים שסבלו מאלימות שוטרים".
הדובר: ג'עפר פרח (52), שמנהל את מרכז מוסאוא העוסק בזכויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות של אזרחים ערבים בישראל. הברך שעליה הוא מדבר נפגעה כששוטר אלים היכה אותו בהפגנה נגד הכיבוש בחיפה. בתחילה הכחישה המשטרה הכל, אבל לבסוף המליצה להגיש נגד השוטר כתב אישום ופרח הפך לסמל המאבק באלימות המשטרתית.
מאז הפציעה והחשיפה התקשורתית פגשתי עשרות ערבים ויהודים מרקע שונה — אתיופים, מזרחים, חרדים, רוסים — שמספרים על מפגשים קשים עם שוטרים", מספר פרח, שנשוי לאסמהאן ואבא למייסלון, באסל וביסאן, "ואז אתה מגלה שבעצם הרבה אנשים סבלו מאלימות משטרתית, אך מעולם לא פעלו ביחד כדי להתמודד עם תרבות האלימות והשקר שהביאה למותם של עשרות אנשים".
לדברי פרח, בעבודתו במרכז סייע לייצג משפחות שילדיהם נהרגו מירי שוטרים. "את אמו של ויסאם יזבק פגשתי באוקטובר 2000 בבית חולים רמב"ם, ואת הורי מחמוד אבו סיני פגשתי בבאקה אלגרביה. יותר מ־46 אזרחים ערבים נורו ונהרגו בידי שוטרים", הוא טוען. "בשנים האחרונות נרשמו עוד שלושה אירועים של אזרחים יהודים שנהרגו מירי שוטרים. כולם לא מאמינים במשטרה ולא בחקירה שבאה בעקבות מות בניהם".
פרח מספר כיצד בחקירה במשטרה, עם ברך שבורה, ניסו להאשים אותו שאירגן את ההפגנה, אבל באותו יום בכלל חזר מחו"ל ולא יכול היה לארגן דבר. "המפגינים לא הפריעו לאיש, הם מחו על הריגת מפגינים בגבול עזה", הוא מספר. "במשטרה חשבו שזאת הזדמנות להרביץ למפגינים, לכלוא אותם וללכת הביתה. ליאור חתם, שוטר שכבר היה אז בהליכים משמעתיים פנימיים במשטרה, נתן לי מכה אחת יותר מדי".
לדברי פרח, מאז ילדותו נאבק למען צדק חברתי: "אני קושר בין הכיבוש לצדק חברתי. מאמין במדינה דמוקרטית שבה לכל אדם זכות שווה. אני נאבק בחוק הלאום ובחוק האזרחות ומאמין במדינה שבה השוטר ישרת את אזרחיה ולא יתעמר בהם. אני פועל לקדם חיים משותפים שמבוססים על אמת וצדק וזכויות שוות. אמשיך לעשות זאת בתקווה שבשנה הקרובה נוכל לשנות את המדינה והמזרח התיכון".
"יש פה אדם בשבי שצריך להציל"
טליינש (יונית) פנטה מתגוררת באשקלון, לא רחוק ממשפחת מנגיסטו. מרגע ששמעה שאברה נמצא בשבי חמאס החליטה שהיא חייבת לעשות משהו, ומאז היא מובילה בגאווה את המאבק והקמפיין הציבורי להשבתו של אברה. "עוד כששמעתי על היעדרו, שבועיים מהחצייה, הסיפור הזה הפריע לי", מספרת פנטה.
"במיוחד כשהיה צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן. היו לילות שהייתי ערה באותם החודשים, מנסה לתהות מה עלה בגורלו ומדוע במשפחה לא עונים לי. אם רק היו אומרים שהוא בסדר, שנעשה משהו להשיבו. לא ידעתי להסביר מדוע הסיפור הזה הפך לי את הבטן במשך חודשים רבים".
אחרי תשעה חודשים, כשהוסר צו איסור הפרסום, פנטה אמרה לעצמה שהנה, סוף־סוף זה יביא להשבתו הביתה. "רגע לפני שפורסם הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים סביב המשפחה, ומישהו חייב לעשות סדר ולהגן עליהם", היא נזכרת. "אחרי הכותרות, הרעש וההמולה, פתאום היה שקט. הצלמים הלכו, אנשי ציבור שכחו שהבטיחו. התעצבתי עבור המשפחה ועבור אברה".
בשנה האחרונה טליינש (יונית) ושאר חבריה למאבק, הצליחו להגדיל את המודעות אליו ולשים את הפוקוס על בחור צעיר, פגוע נפש, שחצה את הגבול לתוך רצועת עזה ומאז — כבר יותר מארבע שנים — אין למשפחה מושג מה מצבו והאם הוא זוכה לקבל סיוע.
"לא ייתכן שיש בחור תמים, חסר ישע, בידי ארגון טרור והארץ תשקוט", היא אומרת בכעס. "התחלנו פעילות ציבורית מאפס. היינו ארבעה־חמישה פעילים, חווינו הרבה טריקות דלתות ולא מעט אכזבות. חווינו גם חיבוק חם ורצון טוב להצטרף ולעזור. לקח לנו שנתיים כדי שאברה יהיה חלק מהשיח בכל נושא השבויים והנעדרים. שנתיים, כדי שנבחרי ציבור יעלו על דל שפתם את שמו של אברה".
ליונית אין ספק שהמאבק הזה הוא גם מאבק של קהילות מוחלשות בישראל. "מבחינתי אברה 'נופל' בכל כך הרבה קבוצות וביניהם בחור משכונת מצוקה, אוכלוסייה מוחלשת, פגוע נפש", היא אומרת. "כל אחד מאיתנו יכול למצוא חיבור לאברה, אך בפועל, נוח לדחוק את הסיפור לשוליים. המאבק הזה הוא סוג של מבחן אזרחי שחל על כולנו. יש פה חיי אדם להציל, אזרח ישראלי חסר ישע שזקוק לכל אחד מאיתנו".
ועוד 40:
רמי הוד
מנכ"ל המכללה החברתית־כלכלית והמרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון. משלב פעילות הגות סוציאל־דמוקרטית עם פעילות חברתית נרחבת.
איתי פנקס ארד
חבר מועצת עיריית ת"א וממובילי מחאת הלהט"ב. היה מהעותרים לבג"ץ נגד העובדה שזוגות חד־מיניים לא יכולים לבצע הליך של פונדקאות.
יעל דורי
ראש תחום תכנון באדם טבע ודין. הובילה אג'נדה חברתית משמעותית ביותר בכל מה שקשור לתחומי הסביבה והשמירה על הסביבה.
ילדי עוטף עזה
אחרי שבועות ארוכים שהם חוטפים בלוני תבערה, ירי תועה וטילים, לילדי ונערי עוטף עזה נמאס והם יצאו למסע מחאה רגלי לירושלים.
ראובן בן־שמעון והדס תגרי
יו"ר הפורום למניעת תאונות עבודה ומנהלת הקואליציה למאבק בתאונות הבניין – הובילו מהפכה בתחום המאבק בתאונות הבניין, שהגיעה לשביתת הסתדרות.
יובל וגנר
מייסד ונשיא עמותת נגישות ישראל, הצליח להעלות השנה למודעות משמעותית את כל נושא הנגישות לסוגיה בבתי עסק ובמגזר הציבורי.
יעל שרר
פעילה למען נפגעות תקיפה מינית. בעקבות מאבקה האריך משרד הבריאות את הזמן שבו נשמרות ראיות ב"ערכת האונס".
עו"ד רחלי אדרי
מנכ"לית התנועה לחופש המידע, שהביאה לציבור גם השנה מידע משמעותי: מנתוני הבגרויות בחתך בית ספרי ועד לטיסות השרים לחו"ל.
דוד (דרסלי) אבטה
פעיל ויזם חברתי שהקים עם רעייתו הדס את מיזם "סיפור על הדרך" במטרה לחבר את החברה הישראלית לסיפורה של יהדות אתיופיה.
שמעון סולומון
מנהל כפר הנוער סילבר מרשת WORLD ORT, הוביל את כפר הנוער להישגים לימודיים וחברתיים משמעותיים בזכאות לבגרות, התנדבות ועוד.
אלקס ריף
הקימה את "הבריגדה התרבותית", שחרטה על דגלה הפיכת התרבות והסיפור של יוצאי ברית המועצות לחלק מהתרבות הישראלית.
מיכל גרא מרגליות
מנכ"לית "שדולת הנשים בישראל", עומדת בראש הארגון שהוביל השנה את הלובי הפמיניסטי בשלל מאבקים: מייצוג במוקדי השפעה ועד אלימות נגד נשים.
אלון לי גרין ונסרין שחאדה
מראשי "עומדים ביחד", תנועה של יהודים וערבים הנאבקים לשלום, לשוויון ולצדק חברתי. בשנה האחרונה גדלה התנועה והובילה מאבקים רבים.
רענן קרקליס ז"ל
פעיל בולט במחאת הנכים שאיבד את שתי רגליו לאחר שחלה בסוכרת ובסרטן ונפטר השנה. הוביל מאבק למימון הסעות לחולי דיאליזה בצפון.
שרה טנקמן
מייסדת ומנכ"לית "קרן בריאה", במטרה להשפיע על מערכת הבריאות בכדי שזו תותאם לצרכים של נשים מרקעים שונים.
מירה ורקר
מנהלת גיוס משפחות אומנה ותקשורת במכון סאמיט. הובילה פרויקטים רבים לשינוי חברתי ומשנה את חייהם של אלפי ילדים בישראל.
לינור דויטש
מנכ"לית "לובי 99", הובילה יחד עם קודמה בתפקיד יאיא פינק את הלובי הציבורי שמחזיק עבורנו לוביסטים בכנסת למטרות חברתיות.
רשא עטאונה
משפטנית בעמותת "איתך מעכי". מסייעת לנשים, תוך התמקדות במגזר הבדואי בנגב. העלתה למודעות את מעמדן של נשים במגזרי מיעוט.
יעל גבירץ
מייסדת ומנכ"לית עמותת "אליפלט" למען ילדי מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן. הייתה זו שנת שיא בפעילות העמותה, לנוכח איום הגירוש והמצוקה.
עודד פריד
כיהן כמנכ"ל "האגודה למען הלהט"ב" ויזם את מסורת "יום הקהילה הגאה" בכנסת, נבחר לנציג רשמי של ארגוני הקהילה הגאה בכנסת.
בתיה כהנא דרור
מנכ"לית "מבוי סתום", ארגון חברתי שמסייע לנשים מסורבות גט. נלחמת בכלים משפטיים, ציבוריים וחברתיים להשגת צדק עבור נשים עגונות.
יוסי קלאר
מנכ"ל משותף של עמותת "יוצאים לשינוי" הפועלת להבטחת זכויות, ייעוץ, הכוונה וסיוע ליוצאים בשאלה, ופעיל בקהילה ROI – "פרויקט הקריקטורה הישראלית".
נעמה לרנר
מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון "בזכות". הובילה קמפיין נרחב ומשמעותי בכל מה שקשור לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות ששוהים במוסדות ציבוריים.
טליה בז'רנו
מנכ"לית "כנפיים של קרמבו". הצליחה למנוע השנה, במאבק מופתי, את סגירת תנועת הנוער שמשלבת נוער עם ובלי מוגבלויות.
סיגל קנוטופסקי
מנכ"לית עמותת "עולים ביחד", שפועלת ללא הרף לשילובם של יוצאי אתיופיה בישראל, בדגש על תחומי הציבוריות הישראלית.
ולאדי גור ארי
ממייסדי דף הפייסבוק "סיכוי שווה", יחד עם אורן הלמן, למציאת תעסוקה עבור אנשים עם מוגבלויות, וקידום הנושא גם באמצעים מעשיים.
שירה כסליו
מנכ"לית "המיזם למיגור העישון", הנאבק לצמצום מספר המעשנים בישראל. רשמה הישגים לא מבוטלים במאבק נגד חברות הטבק.
ביאן מג'אדלה
בת 32, מנהלת את אתר "כל זכות" (كل الحق) בערבית – מאגר המידע המקיף ביותר לזכויות התושבים בישראל והדרך למימושן.
נבו חרט
הקים פרויקט חברתי בשם "בחירי חיים", להעלאת המודעות לחשיבות בדיקה מוקדמת לגילוי של סרטן השד. תלמיד אורט ומפיק מספר צעדות נוער בשנה.
רועי נוימן
ממקימי "הפנתרות הוורודות", תנועת השטח הלהט"בית שיזמה עשרות פעולות מחאה, בהן צעדות, חסימות כבישים ועצרת הענק בכיכר רבין.
גדיר האני
ממקימות תנועת "נשים עושות שלום", ועובדת כמנהלנית של "פרויקט ואדי עתיר" – פרויקט אקולוגי עולמי בשיתוף ממשלת ישראל.
נעמה קציר שמואלי
מתנדבת בעמותת "יה"ל" לאלרגיות מזון. הובילה בקיץ את המאבק המוצלח נגד החלטת משרד החינוך לבטל את הסייעות לילדים האלרגיים.
חן רביב
מיוזמי "לשנות עולם", עמותה ללא מטרות רווח המעודדת חדשנות חברתית על ידי יצירת שותפויות בין תלמידים לבין קהילות שוליות.
מיכל שילאור
הקימה את פלטפורמת "0202 - נקודות מבט מירושלים", המספקת את הנרטיבים הייחודיים של ירושלים המזרחית, המערבית והחרדית.
מתן יופה
מנכ"ל "כוכבי המדבר", עמותה ששמה לה למטרה לפתח דור חדש של מנהיגות בקרב החברה הבדואית בנגב. העמותה זכתה השנה באות הנשיא.
חיה ג'משי
מנכ"לית ושותפה בייסוד "קרן שח"ף", התומכת בקהילות משימתיות־יזמיות ברחבי הארץ שפועלות בקרב אוכלוסיות חלשות.
רחאב עבד אלחלים
המקימה והמנהלת הראשונה של בית הספר היסודי הניסויי "אַלְרוֹאַא", המשלב בין ילדים בעלי צרכים מיוחדים יחד עם תלמידי החינוך הרגיל. חברה ב"נשים עושות שלום".
ליאן נג'מי
צעירה (24) מוסלמית מחיפה, בעלת מוגבלות, פעילה חריפה נגד ה־BDS באמצעות הרצאות בחו"ל וזוכת מלגת Rhodes היוקרתית. בוגרת אוניברסיטת חיפה.
טלי קפלן
מנכ"לית "צעדים קטנים" - עמותה למען ילדי הדושן. הצליחה להעלות למודעות את מחלות ניוון השרירים למיניהן בקרב ילדים, וקידמה פעילות למציאת תרופה.
אביעד פרידמן
יו"ר "החברה למתנ"סים". הוציא לאור את הספר "ביום בו תקרא לי אבא", שמגולל את סיפור ההתמודדות עם גידול בן על הספקטרום האוטיסטי.
לפנייה לכתב/ת 
