המהפכה ושברה
המהפכה האיסלאמית הבטיחה לחם וחירות, אבל אחרי 40 שנה האיראנים עניים, מדוכאים – ומתרחקים מהדת. כמה זמן ישרוד המשטר?
בהרצאה באוניברסיטת טהרן בנובמבר 2018 התייחס העיתונאי והפעיל הרפורמיסטי עבאס עבדי לתוצאות סקרי דעת קהל שנערכו בשנה האחרונה באיראן ומעידים על עוצמת התסכול בקרב הציבור האיראני. כ-85% מהנשאלים הביעו ייאוש ביחס לעתידם וחוסר אמון מוחלט ביכולתם של השלטונות לספק פתרונות למצוקות האזרחים. הסקרים מצביעים גם על האצת תהליכי החילון ברפובליקה האיסלאמית: כ-50% מהנשאלים הודו כי אינם צמים בחודש הרמדאן.
בראשית 2018 יצאו כמה עשרות נשים לרחובות בערים מרכזיות באיראן, במיוחד בטהרן, והסירו את כיסוי הראש שלהן באקט של התרסה נגד כפיית הרעלה ברפובליקה האיסלאמית. כפיית הרעלה מוצגת כביטוי לדיכוי הנשים על-ידי המשטר האיסלאמי, והיא מעוררת התנגדות באיראן כבר מאז המהפכה בשנת 1979. בשנים האחרונות התגברה ההתנגדות לה, ואלפי נשים איראניות הצטרפו לקמפיין שיזמה העיתונאית האיראנית הגולה מסיח עלינז'אד, שקראה לנשים באיראן לתעד עצמן ללא רעלה ולשתף את התמונות ברשתות החברתיות.
התרחקות האזרחים מהדת אינה נעלמת מעיניהם של בכירי הממסד הדתי. ערב יום השנה למהפכה האיסלאמית בשנת 2014 הזהיר דרשן תפילות יום השישי בעיר משהד, אייתוללה סייד אחמד עלם אל-הודא, כי החברה האיראנית גרועה כיום מבחינה תרבותית יותר מאשר טרם המהפכה. הוא הלין על כך שהצעירים מעדיפים לצפות בשידורי טלוויזיה בלוויין ובסרטי קולנוע ולהאזין למוזיקה במקום לעסוק בענייני דת. במאי 2015 הגיב איש הדת מוחמד-רזא זאירי להתנגדות הגוברת לכפיית הרעלה, וטען כי הנהגת מדיניות זו לאחר המהפכה הייתה טעות שהשלטונות צריכים להודות בה ולתקנה. מדיניות הרעלה הייתה צריכה, לדבריו, להתבסס על העיקרון האיסלאמי שלפיו "אין כפייה בדת", והוא טען כי אם יפעל המשטר בדרך של עידוד הרעלה וניסיונות שכנוע, תהיה לדבר השפעה רבה יותר מאשר בדרך של כפייה.
לא מרוויחים, לא מתחתנים
גם בתחום הכלכלי רושם לעצמו המשטר כישלון חרוץ, ואזרחי איראן ממשיכים לדרוש פתרונות למשבר האבטלה, ליוקר המחיה, לשחיקת הקצבאות ולקריסת קרנות הפנסיה. חלק מהמשבר הכלכלי החמור נובע מבעיות מבניות במשק האיראני, כגון תלות בהכנסות המדינה מנפט, חולשת המגזר הפרטי ושחיתות בהיקף נרחב; חלק אחר נובע מניהול כלכלי כושל; וחלקו נעוץ בהשלכות הסנקציות. עוד בטרם חידוש הסנקציות הכלכליות נגד איראן בחודשים האחרונים העמיק משבר מטבע החוץ, האינפלציה הואצה והיקף ההשקעות הזרות נפגע.
בנובמבר העריך הבנק המרכזי האיראני את שיעור האינפלציה ב-18.4%, ועל-פי הערכת קרן המטבע העולמית צפויה האינפלציה באיראן לעלות בשנת 2019 לרמה של יותר מ-34%. הצעת התקציב לשנה האיראנית החדשה, שהנשיא רוחאני הגיש לאישור הפרלמנט האיראני (המג'לס) בשלהי 2018, כוללת אמנם העלאה של שכר העובדים בשיעור של כ-20%, אך גם בכך אין כדי לפצותם על התייקרות המחירים.
כישלון הרפובליקה האיסלאמית לממש את מטרותיה המרכזיות של המהפכה – הקלת המצוקות החברתיות והכלכליות והשגת חופש פוליטי ("לחם וחירות", מסיסמאות המהפכה) – עמד בבסיסן של כמה תנועות מחאה שהתעוררו באיראן מאז 1979, ובראשן מחאת הסטודנטים ב-1999, "התנועה הירוקה" ב-2009 וגל המחאה שפרץ בדצמבר 2017. לאיראן היסטוריה ארוכה של תנועות עממיות שהובילו לשינוי מדיניות ואף להחלפת משטר. תנועות המחאה בשני העשורים האחרונים, שדוכאו על-ידי המשטר, המחישו היטב את נכונותם של אזרחי איראן לשוב ולצאת לרחובות על מנת לממש את דרישותיהם ולהבטיח עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.
גל המחאה המשמעותי האחרון, שפרץ בדצמבר 2017 והקיף כמה עשרות ערים ברחבי המדינה, דעך אמנם לאחר כשבועיים, אך נמשך, גם אם בעוצמה פחותה ובהיקף מצומצם יותר, לאורך השנה האחרונה. מדובר במחאה חריגה במשכה ובהיקפה המבטאת מורת רוח ציבורית גוברת לנוכח המצוקות הכלכליות המחריפות, בעיקר בקרב השכבות המוחלשות, ולנוכח השחיתות הפושה בצמרת השלטון, השקעות המשטר מחוץ לגבולות המדינה ומשבר ציפיות על רקע כישלון הניסיון לחולל שיפור משמעותי במצבם הכלכלי של רוב האזרחים באמצעות הסכם הגרעין. קריאות שנשמעו במהלך ההפגנות בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם", מעידות על סלידה גוברת משלטון אנשי הדת ומאובדן של אמון הציבור בשני המחנות הפוליטיים המרכזיים.
כשחמינאי ימות
המחאה הנמשכת מצביעה אמנם על עוצמת התסכול הציבורי, אך היא עדיין סובלת ממספר חולשות מרכזיות. היא מזדמנת ובלתי רציפה, היא מקומית ואינה מאורגנת או מתואמת ברמה הארצית, היא מכוונת בעיקר להשגת יעדים כלכליים ותעסוקתיים מוגבלים, מעמד הביניים העירוני נותר ברובו מחוץ למעגל ההפגנות, והמשטר עדיין משמר בידיו יכולות דיכוי יעילות ומסוגל להסיט חלק מהביקורת אל הנשיא וממשלתו, המוצגים כנושאים באחריות למשבר הכלכלי. בשלב זה נראה כי אין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם אין ביכולתם של המפגינים לערער את יסודות המשטר.
זאת ועוד, חלק מהציבור עדיין מבכר שינוי הדרגתי על פני שינוי מהפכני. כישלון המהפכה האיסלאמית וניסיון הטלטלה האזורית במזרח התיכון הערבי בשנים האחרונות מחזקים את התחושה בקרב חלקים מהציבור האיראני כי יציבות פוליטית עדיפה לעיתים על פני תהפוכות פוליטיות, שתוצאותיהן אינן ידועות מראש. לכך תורמת הזדקנות החברה האיראנית בעקבות הירידה הדרמטית בשיעור גידול האוכלוסייה מסוף שנות השמונים, הזדקנות המחזקת גם היא את ההעדפה ליציבות פוליטית וכלכלית, אף כי לא בכל מחיר.
תהליכי העומק החברתיים והדמוגרפיים באיראן לצד המשבר הכלכלי המחריף מציבים כבר כיום אתגר משמעותי בפני המשטר, משום שיש בהם כדי לבטא שחיקה בתמיכה הציבורית במוסדות השלטון ובערכי המהפכה וייאוש גובר מכישלון ניסיונו של המשטר לספק מענה הולם לדרישות הציבור. התעלמות המשטר לאורך זמן מתהליכים אלה עלולה להגביר עוד יותר את הפער בין הציבור למשטר ולאיים על יציבותו לאורך זמן. גם אם התהליכים לא יבשילו בהכרח לשינוי פוליטי משמעותי, הם עשויים לערער בעתיד את תפיסות היסוד של המשטר ואף את עצם שרידותו, במיוחד לאחר לכתו של המנהיג הנוכחי.
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי ובדסק לחקר רשתות במרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב.
לפנייה לכתב/ת 
