ביקורת סרט - "לזרו השמח": מניפולציה אמנותית יפהפייה
סרטה של הבמאית האיטלקייה אליצ'ה רורווכר ממשיך את מסורת הריאליזם של הקולנוע האיטלקי ואף מתכתב עם סרטיו של פאזוליני, אך הוא חסר את העומק והמורכבות שאפיינו את הבמאי הדגול. יש בסרט סצינות מוצלחות, אך המשל האנושי בו דל ביחס לעושר הפיוטי
כאשר גיבורו של סרט נקרא לזרו, אתם יכולים להיות בטוחים שמתישהו במהלכו הוא ימות ויחזור לחיים. ולא, אין כאן ספוילר מעבר למה שמספקת כותרתו של הסרט "לזרו השמח" (Lazzaro Felice). סרטה השלישי של הבמאית האיטלקייה אליצ'ה רורווכר, שזיכה אותה בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון, לופת אמנם את הצופה בדימוייו ובמסתורין שלו, אך לא פחות מכך נחשף כיצירה מניפולטיבית למדי.
חלקו הראשון של הסרט מתרחש באיזור כפרי במרכז איטליה. אף שנקודת הזמן לא מצוינת, נדמה לנו שאנו מצויים בשנות ה-80. משפחה מורחבת של אריסים עובדת בשירותה של מרקיזה שירדה זה מכבר מנכסיה. אחד מבני המשפחה הזו הוא לזרו (אדריאנו טרדיולו), נער שהילוכו עצי ופניו מביעים שפלות רוח ושלווה מלאכית – כיאה למי שמסומן להיות הקדוש המעונה של הסרט.
האריסים אינם מודעים לעובדה שהאצילה, המתפרנסת מעסקי הטבק ומנצלת אותם, עוברת על החוק האוסר העסקה בתנאי ימי הביניים. ובעצם, כיצד הם יכולים לדעת נוכח העובדה שהם מתגוררים באיזור מבודד, ללא אמצעי תקשורת, ושממנו אינם רשאים לצאת (הסיפור הזה, מוזר ככל שיישמע, אכן התרחש במציאות). חלקו זה של הסרט מתכתב עם מסורת רחבה של ריאליזם שצמחה בקולנוע האיטלקי אחרי מלחמת העולם השנייה, ואשר ראשיתה בניאו-ריאליזם – במיוחד השילוב בין חספוס כפרי ופיוט שמצא את ביטויו בסרטיהם של האחים טאוויאני ("פאדרה פאדרונה", "קאוס").
עוד ביקורות סרטים:
האסוציאציה העולה מחלק זה היא "תאורמה", סרט המופת של פאזוליני מ-1968 שמתאר את האפקט שיש לזר מסתורי על משפחה אמידה ממילאנו. אבל נקודת המוצא של פאזוליני הייתה מרקסיסטית, וסרטו עקב אחר התדרדרותה של המשפחה אחרי שנחשף השקר המעמדי בו חיה. החיבור בין מוטיבים נוצריים (השיבה מן המתים) ומרקסיסטיים בסרטה של רורווכר נדמה מעט מאולץ, וכתוצאה, ישנן בסרט סצינות מוצלחות אמנם, אך נטולות כל הקשר בעל משמעות. כזו היא סצינה שבה רוכשים בני המשפחה, בהווה, החיים בעיר תעשייתית אפורה ומתפרנסים מנוכלות, מיני עוגות להביאן כקינוח לסעודה חגיגית. כאשר הם מתדפקים על דלת ביתו של מי שהזמינם – ואת זהותה של הדמות הזו לא נחשוף כאן – מתברר להם שהוא כלל לא מי שחשבו. הם, אגב, צריכים להיות די אוויליים כדי לחשוב מלכתחילה שהוא מי-שהוא-לא, אך נניח לזה.
בחלק השני של הסרט לזרו הוא קדוש. איש תמים שרק מחפש להיטיב. הוא מראה לחלכאים שסביבו כיצד ניתן להתקין סעודת מלכים מהעשבים הצומחים בצדי הדרך, וכאשר החבורה מגורשת מהכנסייה, הוא גונב, ממש כך, את מנגינת העוגב. אך מטרתו העיקרית היא למצוא את בנה של המרקיזה – שאחוזתם ננטשה בינתיים – ולהשיב לו את הרוגטקה שזה הותיר לו עשורים קודם לכן. כל העת הזו לזרו אינו משתנה, וגם אם רורווכר אינה מתבוננת מגבוה על דמויותיה, לזרו נותר בגדר נוכחות סימבולית, מלאכותית קמעא, המייצגת איזשהו טוהר אנושי בעולם רווי אלימות ודקדנס. ההיבט הדתי הזה, במחילה, אינו מעניק עומק ומורכבות לסרטה של רורווכר.
דימויים הקשורים לזאב הדוהר בודד בכביש ולנוכחות רוחנית המרחפת מעל גבעות האזור הכפרי היפהפה הם יותר בגדר פוזה אמנותית – יפים ככל שיהיו. כך או כך, כבר ראינו משהו דומה ב"האל הלבן" (2014) של קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי, אבל לשעטת הכלבים שם ברחובות הנטושים הייתה לפחות משמעות סמלית מעניינת. יש הרבה יופי ב"לזרו השמח", ורורווכר היא ללא ספק אחת הבמאיות הבולטות בקולנוע האירופאי היום, אבל נדמה שהמשל האנושי שמובא בו, אם פענחנו אותו נכון, דל ביחס לעושר הפיוטי.
לפנייה לכתב/ת 
