כשאין גושים, השמאל בארץ מכתיר את הימין

המרכז-ימין מתמודד על הנהגת המדינה, בעוד המרכז-שמאל מנהל פריימריז פנים-גושי כדי להראות מי יותר חזק. במדינות מתוקנות זה לא עובד ככה

עובד יחזקאל פורסם: 01.01.19 , 08:29

.(צילום: אלכס קולומויסקי, עמית שאבי)

מערכת הבחירות הקרובה אליה נקלעה מדינת ישראל לא תיסוב על השאלות שהחברה הישראלית חייבת לעסוק בהן. היא לא תעסוק באידיאולוגיה, כי מזמן השארנו אותה בצד. היא לא תעסוק בשיפור תשתיות המשילות במדינה, ייעול עבודת הממשלה וגם לא בניווטה של ישראל בתוך ים סוער של גירעון תקציבי וסביבה גאו-פוליטית רוגשת. יתרה מכך, נראה שלחלקים גדולים מהציבור הישראלי אין כלל קשב לשאלות הללו אף שהן משפיעות על כל אזרח בכל רגע נתון. למה?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ייתכן שלמדנו שיכולת הציבור להשפיע על מציאות חייו באמצעות רתימת הממשלה לעניין היא קטנה מאוד. וזה לא בגלל חוסר היכולת של הציבור לרתום את הממשלה, אלא בגלל חוסר יכולתה של הממשלה לקדם תהליכים גם כשהיא כבר משוכנעת בחשיבותם. יש סיבות רבות לקשיי המשילות הקיצוניים בישראל, ומערכת הבחירות היא הזדמנות להתבונן על התרומה של הפוליטיקה למציאות הזו.

בניגוד למרבית מדינות העולם הדמוקרטי, בישראל אין קו הפרדה ברור בין המגרש הפוליטי למגרש הממשלתי. ברוב הדמוקרטיות, הקבוצות שמבקשות להנהיג את המדינה ינהלו את המאמץ הפוליטי שלהן בתוך תשתית של שתי מסגרות גדולות, בין אם כ"גושים" לא פורמליים או כמפלגות-על תחת סמל משותף, כפי שאנחנו מכירים מארה"ב. הסידור הזה של המפה הפוליטית מאפשר התמקדות בהירה יותר בשאלות החשובות, האמיתיות, שהתשובות להן מהוות את קווי היסוד לפעילות הממשלה ולחיי האזרחים בפועל.

בישראל, לעומת זאת, הסדר הפוליטי איבד שליטה: כל קבוצה או אדם שרואים את עצמם רלוונטיים להנהגת המדינה מקימים מפלגה. כתוצאה מכך מחוסל הקו המפריד בין השדה הפוליטי לבין השדה הממשלי, מכיוון ששולחן הממשלה לא מורכב ממפלגה אחת או שתיים, אלא מארבע או חמש מפלגות שמקיימות ביניהן משחק פוליטי מתמיד לא רק בפרלמנט, מקומו הטבעי של המשחק, אלא גם על המגרש הממשלתי המקצועי.

לאחר הבחירות יצטרך ראש הרשימה הגדולה להרכיב ממשלה. במקום לעסוק בכך ובהגדרת החזון והיעדים של הממשלה, הוא יצטרך לעשות סדר בין מספר מפלגות שיגיעו לקו הסיום של המרתון הזה. המשמעות: תביעות אזוטריות יהפכו להיות מהותיות ודרישות של מיעוט יהפכו להכרח של הרוב.

דרך נוספת להסתכל על המציאות הזאת היא באמצעות הדמיה שלה לסלט ירקות. מהמרכז ימינה אנחנו רואים מלפפון ועגבנייה שלמים: ימין ודתיים. מנגד, במרכז-שמאל יש בליל של ירקות חתוכים (מפלגות), כשאל הרשימות הוותיקות מצטרפים עוד ועוד חתיכות: בוגי יעלון, בני גנץ, אורלי לוי, עדינה בר שלום ואחרים.

לכן, בעוד שבמרכז-ימין הבחירה היא יחסית קלה, במרכז-שמאלה הבחירה מאוד מורכבת. בימין אתה בוחר ירקות שלמים, ואילו בשמאל אתה צריך לברור מהסלט חלק מהצנון או הפלפל.

המשמעות פשוטה: המרכז-ימין מתמודד בבחירות על הנהגת המדינה, בעוד המרכז-שמאל מתמודד בפריימריז פנים-גושיים כדי להראות למי יש יותר כוח בתוך המחנה. במובן הזה, פיצול המפלגות מסייע למרכז-ימין לנצח את הבחירות, ובאופן פרדוקסלי פורס המרכז-שמאל את השטיח האדום ללשכת ראש הממשלה תחת רגלי יריבו.

הדרך היחידה לשנות את המציאות הזו, היא לנהוג כמדינות דמוקרטיות שפויות ומתוקנות. כלומר, להחזיר קו תיחום ברור בין פוליטיקה ובין ממשל, לרכז את המאמצים הפוליטיים בתשתית מפלגתית - אחת באזור המרכז-שמאל ואחת באזור המרכז-ימין - כך שניצחונה של אחת מהן יאפשר לה להרכיב ממשלה בעצמה.

כך ניצור תשתית אידיאולוגית, ברורה וחד-משמעית שתאפשר דיון בשאלות מהותיות וקבלת החלטות חותכות תוך הישענות על רוב פרלמנטרי ואיזון בין הרשויות. כל אלו יאפשרו לממשלה לבצע את תפקידה האמיתי - לשרת את האזרחים.

האם בכלל מציאות כזו תיתכן? העבר הישראלי מלמד שלא וההווה העולמי מרמז שכן. העבר הישראלי מראה שאגו ושיקולים זרים מנחים את המגרש הפוליטי יותר מאשר טובת המדינה. ההווה העולמי מראה שגם דמוקרטיות רב-מפלגתיות הולכות ומתכנסות לפוליטיקה של גושים, שמאפשרת יותר דיונים אמיתיים לעין הציבור ופחות הסכמים קואליציוניים, בכתב ובעל פה, בחשכת חדרי כפר המכביה.