מדוע אנו מתאהבים באדם אחד ולא באחר?
חושבים שהתאהבתם בו או בה כי הם חכמים, סקסיים ומוצלחים? זה אולי נכון, אבל התמונה רחבה בהרבה. חוקרים סבורים היום שהבחירה הזוגית נעשית בצורה שאינה מודעת, החוזרת לעיתים היישר לילדות
חוקרים רבים לאורך ההיסטוריה בחנו מודלים שונים שביקשו להתחקות אחר האופן שבו אנו בוחרים את בני הזוג שלנו. "הפכים נמשכים" טוענות חלק מהתיאוריות, ומצביעות על נטייתנו להימשך דווקא אל בני זוג השונים מאיתנו באופן מהותי. תיאוריות אחרות מדברות על נקודות של דמיון שאנו מזהים ונמשכים אליהן. כל התיאוריות מדברות על תהליכים שהם ברובם בלתי-מודעים. כלומר, שגם אם נדמה לנו שבחרנו בבן הזוג שלנו כי הוא חכם, מצחיק וסקסי בעינינו, סביר להניח שמרבית הסיבות לבחירה נותרות עלומות גם מעינינו. אז מה אומרות התיאוריות?
רמת עצמאות דומה, סגנון התמודדות שונה
בבסיס 'תיאוריית יחסי האובייקט' נמצאת הטענה כי המפתח לאיכות הקשר הזוגי טמון באיזון שבין אינטימיות וקירבה לבין ביטויים של עצמאות והגשמה אישית. על פי תיאוריה זו, אנשים נוטים להתאהב באנשים עם רמת איזון בין אינטימיות לעצמאות הדומה לשלהם מחד, אך עם סגנון התמודדות שונה משלהם. על פי תיאוריה זו, ישנם שלושה דפוסי צרכים משלימים:
1. אחד מבני הזוג דומיננטי ותוקפני, השני כנוע ונמנע מקונפליקטים בכל מחיר.
2. האחד מרוחק רגשית, השני זקוק למגע רגשי ולגילויי חיבה רבים.
3. האחד חסר אונים ונזקק לטיפול ולעזרה, השני הוא מעין 'כל יכול', הנמנע מכל מגע עם נזקקותו.
המתח בין שימור לשינוי
בבסיס 'תיאוריית האימגו' עומדת ההנחה כי אנו בוחרים בני זוג הדומים לנו מבחינת תחומי עניין, חוויות חיים ואף מראה חיצוני מחד, אך מאידך, אנו מחפשים מישהו שיהיה הפוך לנו, שיהווה את החתיכה החסרה ושיביא לחיינו משהו שאין בידינו. המתח הזה, שבתיאוריית האימגו נקרא 'המתח בין שימור לשינוי', נמצא בבסיס הבחירה שלנו בבן הזוג. למעשה, אנו תרים אחר בן זוג שירפא את פצעי הילדות שלנו.
הנדריקס פיתח את מושג הדימוי - שעוסק בדרך שבה ניסינו למלא אחר צרכינו המנטאליים, ובדרך שבה הגיבו הורינו לצרכים הללו. דימוי זה מוטבע בנו ומניע אותנו לחפש אחר בן זוג הדומה להורינו, מתוך רצון לקבל ממנו את מה שלא ניתן לנו בעבר מההורה.
ראוי לאהבה או מתבודד ונמנע
'תיאוריית ההתקשרות' מניחה כי בחירת בן הזוג שלנו מבוססת על דפוסי ההתקשרות שלנו הנקבעים בילדות. דפוסים אלה מושפעים בעיקר מהאופן שבו הגיבה אלינו אמנו. על פי תיאוריה זו ישנם שלושה דפוסי התקשרות בסיסיים:
1. בטוח - קיבל מאימו תגובה מהירה ועקבית וזכה לחוש בעל ערך וראוי לאהבה, ועל כן קל לו יותר לפתח יחסי אינטימיות וקירבה.
2. חרד/אמביוולנטי - קיבל מאימו יחס בלתי עקבי, מה שהביא להתפתחות חוסר ביטחון בסיסי, מושקעות יתר בקשרים, קנאה ורכושנות.
3. נמנע - קיבל מאימו יחס של דחייה פיזית או רגשית, מה שהביא להתבודדות, חוסר אמון וחוסר יכולת לחוש סבל מפירוק קשרים. בני הזוג שלהם לרוב יחפצו בקרבה גדולה יותר מזו הנוחה להם.
על פי תיאוריה זו, בחירת בני הזוג שלנו תתבצע באפן בלתי מודע על פי דפוסי ההתקשרות - טיפוס נמנע ייקשר לרוב לטיפוס חרד שייצור את המסד הרומנטי והרגשי בקשר. בהמשך הוא עשוי לחוש שבן זוגו חונק אותו ומעמיס עליו תביעות רגשיות. לעומתו, הטיפוס החרד יחוש בהתחלה לגבי הנמנע כי מצא סופסוף אדם עצמאי ובטוח בעצמו, העומד על שתי רגליו ושאינו תלוי באחר. בהמשך הוא עשוי לסבול מאדישותו ולחוש שכל נטל הקשר יושב על כתפיו. אם כן, על אף ההבדלים בין התיאוריות, ישנה גם תמימות דעים בסיסית - בחירת בן הזוג היא תמיד אקט בלתי מודע ברובו, הנשען על השאיפה לייצר תיקון לפצעי ילדותנו.
הכותבת היא הדס אורינגר וייס, מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית. קליניקה פרטית ובצוות מכון טמיר
לפנייה לכתב/ת 
