להפריח את הכלכלה: המודל השיתופי שמוביל להצלחה כלכלית
הקיבוצים, שהיו בעבר סמל לפריחת החקלאות ופיתוח המדינה, עם יסודות עמוקים של אידיאולוגיה ושיתוף, משלבים כיום גם פעילות כלכלית ויצירת רווחים, לצד המשך המסורת של פעילות חקלאית וחברתית. כיצד תורמים הקיבוצים של היום לצמיחה של המשק, ומהם הערכים שעומדים מאחורי הצד הכלכלי של הקיבוצים בישראל?
בשיתוף התנועה הקיבוצית
"בקיבוץ אין תקרת זכוכית. לא לצעירים, לא לנשים, לא לאוכלוסיות מגוונות, וגם לא למי שבא מניהול משאבי אנוש לניהול עסקי". אומרת מרים דרוק, המנכ"לית הנכנסת של איגוד התעשייה הקיבוצית, שהאג'נדה הניהולית שלה נשענת על ערכים של הקיבוץ בראי השינויים שעוברות החברה והכלכלה בישראל ובעולם כולו.
הקיבוצים היו מאז ומעולם סמל להפרחת השממה והפקת תוצרת מהקרקע, כשהתמה המובילה הייתה אידיאולוגיה של שיתוף לצד התרומה לציונות. גם היום, אחרי שחלפו שנים רבות בהן עבר הקיבוץ שינויים ואף משברים, התמה נשארה כמו שהיא אך בשדרוג מתאים למאה הנוכחית. כיום הקיבוצים מנהלים יוזמות כלכליות לכל דבר, במקביל להיותם הכוח המוביל בתחום החקלאות, כשהמנהלים העסקיים מיישמים את הערכים הקיבוציים שעליהם גדלו, יוצרים שינוי בהתאם לחברה ולסביבה, ויחד מובילים את הקיבוצים לעתיד חברתי-כלכלי טוב יותר, מה שמהווה דוגמה לחברה הישראלית ובכלל.
למעשה, אוכלוסיית הקיבוצים עומדת על פחות מ-1%, אך הם אחראים על 92% מגידולי השדה, 45% מהחקלאות ו-10% מהייצוא התעשייתי. בנוסף, הקיבוצים נחשבים בתור המעסיק הגדול בפריפריה, ובכך הם תורמים גם לצמצום הפערים במדינה. נכון להיום, אין ספק שהקיבוצים מהווים מנוע משמעותי בכלכלה המקומית והעולמית. דגן לוין, ראש אגף כלכלה בתנועה הקיבוצית, אומר כי "התעשייה הקיבוצית היא חזקה, יציבה ותורמת משמעותית לייצור, לייצוא ולתעסוקה בישראל".
לדברי לוין, "צריך להבין שהתנועה הקיבוצית יצאה בעשור האחרון ממשבר מאוד קשה, ועברה את אחת מתכניות ההבראה המרשימות ביותר שיצא לי להכיר. אם לפני 15 שנה היו קיבוצים רבים כמעט בחדלות פירעון, היום הם מנהלים פעילות כלכלית שוקקת וצומחת. הסיבה לכך היתה ראשית כל התארגנות פנימית בקיבוצים, אשר שמרה על תמיכה וערבות הדדית, לצד שחרור 'קפיצים חסומים', מה שאפשר לכלכלה הקיבוצים לפרוץ ולכוחות היצירה לקדם את הכלכלה. שנית, הקיבוצים סיימו לפני מספר שנים את הסדר החובות שלהם, וכיום הם יכולים להפנות את ההכנסות שלהם לצמיחה כלכלית-חברתית מחודשת, ולבסוף, הכלכלה הקיבוצית ניצלה את הביקוש העדכני בכלכלה המקומית והעולמית כדי להתחזק. גם ענף החקלאות, שסבל מאתגרים וקשיים רבים, שמר על יציבות והוא השכבה הראשונה של הפרנסה בכל הקיבוצים, חזקים וחלשים גם יחד".
לוין מדגיש כי "בכל התקופה הזו, הקיבוצים שמרו גם על ערבות הדדית פנימית ותרומה לחברה הישראלית, ובהחלט רואים תופעה בולטת היום, בה הקיבוצים הם חלק ממה שמגדיר את החברה הישראלית - ברמת התנועה, הקיבוץ וגם אצל כל חבר באופן אינדיבידואלי. במובן מסוים, הקיבוצים אמרו 'יצאנו מהמשבר, ויש לנו מטרות שהן מעבר לשיפור רמת החיים האישית של החברים'."
התמודדות עם אתגרים, לצד קבלת דם חדש שמוביל לשינוי
עם זאת, לוין מציין איומים משמעותיים על הכלכלה הקיבוצית, בעיקר מצד רפורמות ממשלתיות הפוגעות בענפי החקלאות. "קיבוצי עמק בית שאן נפגעו ברפורמה במכסי הדגים, למשל, והרפורמה ברפת תפגע באופן דרמטי בהרבה קיבוצים. הרפורמה במים צפויה לפגוע קשות בגידולים חקלאיים רבים. ההיבט המצער ביותר הוא שמדובר על ענף שלם שמתבסס על חקלאות בסיסית טובה, והעובדה שהרפורמות פוגעות יותר בקיבוצים החלשים, הממוקמים בפריפריה ולאורך הגבולות".
לצד זאת, "אחת התופעות המוצלחות לצד השינויים הארגוניים הפנימיים, הוא הצטרפות של חברים חדשים. אם עד לפני 10-15 שנים, הקיבוצים התקשו להחזיר בנים ולקבל חברים חדשים, היום ברוב הקיבוצים יש רשימות המתנה. מדובר באוכלוסייה צעירה וחזקה, עם אלמנטים של כלכלה מתקדמת, עסקים קטנים וטכנולוגיות גבוהות. אין ספק שהם יוצרים מנועים שהיו פחות נפוצים בתנועה הקיבוצים, ומהווים מרכיב יותר ויותר משמעותי בסל ההתפרנסות של הקיבוצים".
בדרך לשוויון - המשוואה שתספק פתרון
דרוק הגיעה לקיבוץ יקום בגיל 14, הצטרפה אל חברת הנוער ואומצה על ידי אחת ממשפחות הקיבוץ, אחרי שלמדה בפנימיות עד אותה נקודה. "המשפחה שאימצה אותי הפכה להיות המשפחה שלי לכל דבר, הם הפכו להורים שלי וסבים לילדים שלי, ויקום הפך להיות הבית שלי", היא מספרת, ומוסיפה כי המעטפת הדואגת והמקבלת של הקיבוץ היא חלק בלתי נפרד מהאג'נדה הניהולית שלה עד היום.
היא קיבלה כבר בגיל 26 את ההזדמנות להיכנס לתפקיד ניהולי בקיבוץ יקום. "עם סיום התואר הראשון במנהל עסקים קיבלתי הזדמנות לעבוד במפעל, ובסמוך לכך התקדמתי לניהול המחלקה. זה בהחלט משהו שמאפיין את הפעילות הקיבוצית", היא מספרת.
ההזדמנות הזו ליוותה אותה בתור אג'נדה במשך השנים. "הקפדתי לאפשר לצעירים להיכנס לתפקידי ניהול, ולדאוג לכך שהארגון מודע לזה שהוא חלק ממסלול ההכשרה שלהם לתפקיד, כולל מנטורים מהארגון ומחוצה לו, כמו שליוו אותי במהלך ביצוע התפקיד".
בתפקידה האחרון בתור מרכז משק בקיבוץ, היא אף יזמה קורסים של פיתוח עתודה ניהולית. "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, ולאורך השנים, כשיש לא רק אדם אחד, אלא מערכת, קיבוץ, קהילה - אז האנשים מממשים את הפוטנציאל שלהם".
באשר להיותה אישה מנהלת בעולם של גברים, אומרת דרוק כי "כדי להיות אישה בתפקיד ניהולי מגיל צעיר, אנחנו זקוקות למעגלים רבים שעוטפים אותנו ומאפשרים לנו להיות מנהלות טובות וגם לספק את המענה לצרכי הבית", אומרת דרוק. חלק מהייחוד של הקיבוץ "היה מסגרות תומכות והתגייסות של ההורים האחרים בקיבוץ, שעזרו לי במשימות השוטפות כהורה. גם באיגוד התעשייה הקיבוצית ובהתאחדות התעשיינים, מאפשרים לנשים לסיים מוקדם כדי לצמצם את הקונפליקט".
לדבריה, "בעולם בו רוצים שוויון מגדרי במקום העבודה, צריך לקחת את הממד של המשפחה כחלק מהמשוואה, ולהתמודד איתו, כל גוף בהתאם לשונות ולצרכים, אבל לוודא שהעובדת מקבלת את התמיכה הראויה.
"אני רואה שינוי בשנים האחרונות. באיגוד ובהתאחדות שמנו לעצמנו מטרה של קידום נשים בתעשייה. יש הרבה יותר מודעות, וכשיושב שולחן של גברים בלבד, זה בולט ומתחיל להפריע. עצם זה שמנהלים בכירים מגדירים לעצמם את ההכרח לשלב נשים, משפר את המצב ואת מספר הנשים בפורומים ניהוליים - אבל הדרך עוד ארוכה".
את הרכב העובדים בתעשייה הקיבוצית דרוק מגדירה בתור "קיבוץ גלויות של ממש, תרתי משמע. הקיבוצים מעסיקים עובדים ממגוון עדות, ואוכלוסיות ויישובים. 70% מהמפעלים של התעשייה הקיבוצית נמצאים בפריפריה, והקיבוץ הוא המעסיק המשמעותי ביותר באזורים האלו. בשורה התחתונה, יש מפעלים שמפרנסים קיבוץ ועובדים מהסביבה - מה שתורם גם לחברה הישראלית, וגם מפתח את הכלכלה הישראלית.
"אני גאה במסר שיכולתי להנחיל לילדים שלי לבחור לחיות חיים משמעותיים, עם עשייה, לטובת העצמי וגם לטובת הכלל, משהו בסופו של דבר הוא התמורה שלי, הבחירה שלי להקדיש זמן מהחיים שלי לתפקידים עם השפעה ניהולית וחברתית", מסכמת דרוק.
המודל השיתופי בראי הכלכלה של המאה ה-21
אחד מהאתגרים הגדולים של הפעילות העסקית, של קיבוצים שנותרו שיתופיים, הוא מציאת השילוב בין הצלחה כלכלית, רווחת החברים ושמירה על העובדים. דוד מלול, מנהל העסקים זו השנה ה-12 בקיבוץ צובה, מספר כי "קיבוצים, גם שיתופיים, עשו במהלך שנות ה-90 תהליך של תאגוד, מתוך מטרה ליצור מסך בין החברים וביתם לבין העסקים".
מלול, בן למשפחה מרובת ילדים מירושלים, הגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל והתאהב במקום, בצורת החיים ובאנשים. בנוסף לתפקידו הנוכחי הוא גם שותף בדירקטוריונים חיצוניים עם נגיעה לקיבוץ, וגם בארגונים אזוריים, כמו החברה הכלכלית האזורית. "השתלבתי בקיבוץ מבחוץ, והערכים שקיבלתי בשנים הראשונות, בתור צעיר, השפיעו על התפיסה הניהולית והראייה החברתית שלי בנוגע לעתיד הכלכלי של הקיבוצים", מספר מלול.
לדבריו, "בצובה ידעו לקבל את ההחלטות הנכונות, בזמן הנכון, כולל החלטות פנימיות בתוך הסקטורים השונים. ידעו מתי להקים מפעל, מתי לשנות את תחום הפעילות של המפעל, ומתי להעתיק פעילות כלכלית ורווחית קרוב ללקוח העיקרי. בין היתר, שינינו כיוון ממפעל תחבורה למפעל של רכבים צבאיים". מלול מוסיף כי "במהלך השנים האחרונות אף העצמנו את תאגיד התיירות המצליח".
גם בתחום החקלאות הקיבוץ לקח החלטות כלכליות תוך שמירה על אופי הקיבוץ. "הקמנו שותפויות חקלאיות ותאגיד חקלאי בשטחים רחוקים מהקיבוץ". הקיבוץ המשיך גם בגידולים מקומיים, עבור חברי קיבוץ שרצו להמשיך בפעילות חקלאית קרוב לבית. "ידעו לעשות את השינוי כשצריך, תוך שמירה על הערכים של הקיבוץ", הוא אומר ומוסיף: "במשך שנים רבות החקלאות הפסידה כסף, אבל לא ויתרנו עליה, ובשנים האחרונות הצלחנו גם בתחום הזה".
מבחינת מפעלי התעשייה, "לחברים בקיבוץ חשוב מאוד לשמור על הנכסים בבעלות מלאה של הקיבוץ- גם אם יש פניות וניסיונות לרכוש חלק מהמפעל, אנחנו נמנעים מזה. בנוסף, אנחנו עושים מאמצים רבים שהמנהלים יהיו חברי קיבוץ".
באשר לגיוס ושימור עוברים, אומר מלול כי למרות הקושי בניהול תעשייה בישראל, הקיבוץ עושה מאמצים להשאיר את הפעילות היצרנית בארץ, להשפיע על הכלכלה המקומית ולהעסיק עובדים מכל המגזרים. "הקיבוץ מקבל את כולם", הוא אומר, "גם אני הגעתי אל הקיבוץ מבחוץ, התקדמתי ועשיתי תפקידים מרכזיים. והקיבוץ עושה כל שניתן כדי לשמר עובדים - שכר, תנאים, בצובה מעניקים צ'ופרים בענף התיירות של הקיבוץ, חדר אוכל מסובסד. תמיד מחפשים את הכלים שאפשר לתת כדי לשמר".
כיצד הקואופרטיב עובד עבור הבעלים שלו - הקיבוצים?
מנשה (מנש) שלום, מנכ"ל משקי עמק הירדן ו"צמח מפעלים", הגיע לקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן לפני 30 שנה, בגיל 29. "לפני כן הייתי מושבניק וגידלתי ירקות, התחנכתי בבית ספר של הקיבוץ, כך שידעתי מה זה קיבוץ שיתופי", הוא מספר.
"הייתי בן בכור במשפחה של 10 ילדים, אז כדי לפרנס את המשפחה עבדתי בתור נער במפעלים שהיום אני מנהל". שלום מצא את עצמו בצמתים מרכזיים בקיבוץ, כגון ניהול ענף ועד ניהול עסקי של הקיבוץ. "בתור מנהל עסקי, שהגיע מבחוץ, מצאתי את עצמי מתמודד עם שלב הפיכה לקיבוץ מתחדש: הפרטה, הפרדה בין המשק לקהילה והחלטות קשות, 'לקצץ בבשר החי', בנוגע לפעילות כלכלית". באותו מקום של משבר בתנועה הקיבוצית, מספר שלום, "הכרתי את הארגונים האזוריים ועבדתי מולם, ושם גם תפיסת העולם שלי התעצבה".
שלום מספר כי לארגונים האזוריים היתה אחריות רבה בשיפור מצבם של הקיבוצים והיציאה מהמשבר, משום שהיה להם גב פיננסי. "מצד שני, הם היו רחוקים מהבעלים שלהם, חברי הקיבוץ, ובסופו של יום, לארגון האזורי הייתה עמדת כוח גדולה, מה שהוביל למאבקים וקשיים".
בשנים האחרונות, שלום מספר על תהליך של בנייה מחדש של הקואופרטיב, "שיהיה מבוסס על רצון הבעלים. למשל, אם לארגון היה כוח לתת הלוואות ואשראי לבעלים, היום הכוח נמצא אצל ועדה עם ייצוג של כל הצדדים במשוואה. חיזקנו את ועדת הביקורת, וברמה האישית, העברנו את קביעת שכר המנהלים מוועדה חסויה לתהליך גלוי ושקוף". בנוסף, "אני והיו"ר היינו הראשונים שהגבלנו את התפקידים שלנו לשתי קדנציות - הכל על מנת שנוכל להתעסק בבעיות ובשינוי, במקום במחשבה איך לשרוד."
אחד המרכיבים החשובים ביותר, לדבריו, הוא "יצירת אמון של הבעלים והחברים בקואופרציה, כי בלעדיו קשה מאוד ליישם מהלך כלשהו. אחרי צעדים בוני אמון, דיון מקצועי ושיתוף מידע - הדברים הרבה יותר פשוטים".
הייחודיות של הקואופרציה, מסביר שלום, היא "שהיא מחלקת את הרווח לבעלים שלה (הקיבוצים), והרווח מושקע בחזרה בתוצרת, בענפים, בבתי האריזה. במקביל, השארנו הון עצמי, אשר נתון להחלטה בכל שנה, כדי לקיים בפועל את הבנק הקואופרטיבי. הבעלים רשאים למשוך אותו ולא להשאיר בארגון, אבל בפועל הרבה כספי קיבוצים עוברים דרכנו ונותנים לנו את האפשרות להחזיר למשקים שרוצים להתפתח, באמצעות שיפור בייצור, בתשתיות - מטרות פרודוקטיביות נטו".
בכל הנוגע לניהול חקלאות והשארת עובדים בפריפריה, שלום מספר כי "כשנכנסתי לתפקיד, זיהיתי שיש משאבים אזוריים שאין משהו שמחבר בין כולם - הקואופרטיב הקיבוצי, מכללה טכנולוגית אזורית, בית החולים פוריה, היישובים והמועצה. כתוצאה מכך, הוקמה חברה משותפת עם מכללת כנרת, 'צמח-כנרת המרכז לחדשנות', המוקמת בימים אלו, שאחד התפקידים המרכזיים שלה הוא לייצר מנוע צמיחה בפריפריה, לשפר את רמת ההשתכרות, ומצד שני לנצל את התכניות במכללת כנרת, מה שהוביל אותנו להתמקד בחקלאות. השאיפה היא ליצור שילוב בלימודי חקלאות מדייקת, מתפתחת, בתמיכה של המועצה ושיתוף פעולה עם המעבדות בפוריה".
חלק ניכר מהיוזמות המשותפות נועדו להביא ולשמור על עובדים איכותיים באזור. "ראינו שמהנדסים רבים מסיימים את הלימודים וחוזרים למרכז", אומר שלום. "חלק מהשאיפה לשמור על אוכלוסייה טובה הוא לספק תעסוקה מבוססת-ידע, ולא עבודת כפיים בלבד. אני רוצה לתת לצעיר שסיים את התואר את כל האפשרויות למצוא את מקור הפרנסה שלו כאן".
"הרי אנחנו יודעים לייצר חקלאות ברמה מהטובה בעולם. החלוצים של דגניה באו עם השכלה וידע גדול, בתקופות שלא היו אוניברסיטאות בארץ, אז הם שמו את כל השכל והידע בקרקע, וזה הביא לקפיצה אדירה לחקלאות בארץ ובעולם. כעת אנחנו עובדים על פיתח החקלאות העתידית, באמצעות מרכז חדשנות מבוסס אגרו-טק. החקלאות של המחר, שתהיה רלוונטית בעוד 30 שנה כשנצטרך להאכיל 9 מיליון איש. אני שואף להיות שם ולהיות חלק מהפתרון, הצמיחה וההצלחה של המשק הישראלי".
במבט לעתיד, לוין מוסיף כי "הגל הבא של התעשייה הקיבוצית, אותו אנחנו שואפים ופועלים לחזק, הוא עולם הסטארט-אפ והטכנולוגיות הגבוהות. אנחנו רוצים להצטרף, גם אם באיחור מסוים, לסטארט-אפ ניישן של ישראל, ולכן עוסקים בקידום הקיבוצים לכיוון. קיבוצים רבים עשו שינוי, הסיטו את המבט, מחפשים דרכי פעולה ומשקיעים בתעשיות מתקדמות ובהכנסה של טכנולוגיות מתקדמות לתעשייה קיימת. אנחנו מאמינים שגם בתחום הזה, התעשייה הקיבוצית, כפי שידעה להוביל תעשיות כמו פלסטיק וחקלאות, תוביל בעתיד בתחום הטכנולוגיה הגבוהה - בעזרת האוכלוסייה החדשה, ההתארגנות הפנימית והאוריינטציה העסקית".
בשיתוף התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
