חסן להמונים
הפיצול ההיסטורי בין שמרנים לרפורמיסטים הגיע לנקודת רתיחה. הנשיא רוחאני – שמרן, אבל מתון – נשלח להרגיע את העם, ולהציל את המהפכה
העשור הראשון שלאחר הקמת הרפובליקה האיסלאמית התנהל, רובו ככולו, בסימן מלחמת איראן-עיראק. זמן לא רב לאחר סיום המלחמה מת האייתוללה חומייני, ובמהלך העשור האחרון של המאה ה-20 נגלה קו השבר הראשון בהנהגה האיראנית – הפיצול בין "שמרנים" ל"מתונים" (רפורמיסטים).
הפיצול הזה נראה כמעט מתבקש בעולם של סוף המלחמה הקרה, שהרי זה מה שאירע בסופו של הגוש המזרחי למדינות שנפלטו ממנו: מצד אחד התייצבה בהן האליטה המוסדית, שכל כוחה הושקע בהנצחת המערכת הטוטליטרית הקיימת, ומהצד השני עמדו מי שרצו להכניס למערכת הזו רכיבי יסוד מערביים כמו חופש הביטוי וחירויות פרט אחרות.
במקרה של איראן, הן הרפורמיסטים והן תומכיהם במערב היו בטוחים שסופה של הרפובליקה האיסלאמית יהיה כסופן של ברית המועצות, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה והונגריה, אבל בפועל – זה לא מה שקרה. בשעה שהמתונים באיראן היו עסוקים בקבלת תמיכה והכרה מן המערב, השתלטו השמרנים – במהלך מהיר יחסית – על מרבית מוקדי הכוח הביצועיים במדינה. מובילי ההשתלטות היו אנשי "משמרות המהפכה", הזרוע הצבאית שהוקמה כדי להגן על המהפכה האיסלאמית ובעיקר על מנת לשאת ברוב העומס של המלחמה עם עיראק.
אגרוף הברזל השמרני
הדומיננטיות השמרנית הגיעה לשיאה עם בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן ב-2005. מי שנתנו לאחמדינג'אד את הניצחון היו אלה שחששו מהאליטיזם של המתונים ומחיבתם למערב. המצע שלו ותקופת שלטונו כוונו אל "העם הפשוט". הוא הגדיל מאוד את הסובסידיות למוצרי יסוד ולא היסס גם להפקיד כסף ישירות בחשבונותיהם של העניים ביותר. במקביל התחזקו בימי כהונתו אנשי משמרות המהפכה, והם ביצרו את שליטתם בכלכלת איראן, ובמיוחד בכלכלתה ה"שחורה". גם חירויות הפרט, בהן כאלו שכובדו עד אז על-ידי המשטר האיסלאמי, דוכאו דיכוי חריף במיוחד.
העובדה שאגרוף הברזל השמרני נעשה קפוץ יותר ויותר, הפכה לאיום משמעותי על שלטונו של אחמדינג'אד בבחירות ב-2009, שבהן התמודד על כהונה שנייה. לאורך הקמפיין פיגר אחמדינג'אד בסקרים אחרי המועמד המתון, מיר חוסיין מוסווי, ובבחירות עצמן, לראשונה בתולדות הרפובליקה האיסלאמית, זויפו כנראה התוצאות. אמנם כבר מראשיתה של הרפובליקה האיסלאמית ועדה מסדרת היא שקבעה למי מותר להתמודד על הנשיאות ולמי אסור, אבל לפחות הליך ההצבעה עצמו היה לאורך השנים חופשי. ב-2009, כך נראה, המציאות הזו השתנתה.
אחמדינג'אד הוכרז כמנצח, ורבבות יצאו לרחובות בכל רחבי איראן בתביעה לחקור את הזיופים לכאורה בהצבעה. הפגנותיהם דוכאו ביד קשה במיוחד, דיכוי שבו נהרגו עשרות רבות ונפצעו אלפים. שנות כהונתו השנייה של אחמדינג'אד התאפיינו בהמשך הדיכוי וההשתלטות השמרנית, ובחוסר שביעות רצון הולך וגדל בקרב מגזרים שונים בחברה האיראנית.
הבן הנאמן
ב-120 השנים האחרונות עברה איראן ארבע מהפכות עממיות. זו של 1979 הייתה הרביעית. איראן איננה דמוקרטיה, ובכל זאת שום שליט איראני אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מרחשי הלב של הציבור. המועמדים שהתמודדו על הנשיאות ב-2013, בין שרפורמיסטים ובין ששמרנים, בחרו כמעט כולם לבטא את אחת העמדות המסורתיות בשיח האיראני, ורק מועמד אחד הציג כיוון חדש ולא התיישר לפי סמנים אידיאולוגיים ברורים, אלא התבסס על מצע שמילת המפתח שלו הייתה "מתינות". האיש הזה, חסן רוחאני, הפתיע את כל הפרשנים כשנבחר לנשיא כבר בסיבוב הראשון, מבלי להזדקק לסיבוב שני ומכריע. ב-2017, כשהתמודד על כהונה נוספת מול איש דת שמרני, בכיר ועשיר, ניצח רוחאני ברוב גדול במיוחד.
חשוב להבין: המתינות של רוחאני לא הייתה המתינות הפרו-מערבית של הרפורמיסטים. רוחאני הוא שמרן מתון ובן נאמן של המערכת האיסלאמית. המצע שלו התבסס על הקריאה לייצב את כלכלת איראן ולהפוך אותה לשקופה יותר, ועל החתירה לצמצום מעורבותה של המדינה בחיי הפרט. אין זו השקפת עולם ליברלית מובהקת, אך זו קריאת תיגר ישירה על השמרנים ועל משמרות המהפכה, שסוד כוחם טמון בשליטתם בכלכלה ובפיקוח על חיי האזרחים. ובכל זאת, רוחאני לא ניסה להציג את עצמו כראש מחנה אידיאולוגי ברור המתייצב נגד השמרנים, אלא כשמרן מתון, איש שבונה קואליציות ומסוגל לקרב אליו לא רק פוליטיקאים מקצוות שונים, אלא גם את הציבור הרחב.
שמיכת הטלאים
פרשנים רבים טוענים שרוחאני חלש ומבודד, שהוא בסך הכול עושה דברם של השמרנים ושל חמינאי, אך את היציבות היחסית באיראן, שנשמרת למרות הירידה המתמשכת בערך המטבע והקושי במכירת נפט, אפשר לייחס בעיקר לעבודה של הנשיא ואנשיו. שמיכת הטלאים שהם ממשיכים לתפור מאפשרת לפי שעה לאיראן לשרוד את הסנקציות האמריקניות: הם מוכרים נפט לשלל מדינות (לעתים קרובות בחשאיות-למחצה, כדי לא להכעיס את האמריקנים יותר מדי), ודואגים לשמר חזית דיפלומטית אחידה, הכוללת בין השאר את סין, הודו והאיחוד האירופי, מול ארה"ב של טראמפ.
בישראל יש המעלים את האפשרות שהשמרנים ומשמרות המהפכה יבצעו באיראן הפיכה צבאית נגד רוחאני, אבל סבירותו של התרחיש הזה אינה גבוהה, משום שרוחאני זוכה הן לתמיכת הציבור והן לתמיכת חמינאי. הציבור, כולל מי שאינם מעריצי הרפובליקה האיסלאמית, מתאגד סביב רוחאני משום שבעיניו הוא מסוגל להבטיח לו יציבות מקסימלית בעידן שברירי במיוחד; ואילו חמינאי תומך בנשיא שלו משום שבעיניו רוחאני הוא אדם המסוגל להבטיח את הישרדות המשטר האיסלאמי, גם אם יעשה אותו לשמרני פחות.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי. הוא מרצה בכיר במרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ובמכון לחקר הטרור.
לפנייה לכתב/ת 
