מי מסתתר מאחורי המסכה: פורטיס חוזר לאלבום המופת "סיפורים מהקופסא"
בין חומת ברלין לגגות של בריסל, מול מסך הטלוויזיה המרצד, רמי פורטיס יצר את "סיפורים מהקופסא". 30 שנה אחרי שיצא, הוא מספר מה עומד מאחורי השירים, ומודה שהאלבום שינה את חייו: "הוא עשה אותי ואת ברי מי שאנחנו היום". מ"שקיעתה של הזריחה", דרך "תחנה סופית" ועד "חתול מפלצת" - אלה הסיפורים מאחורי האלבום שטלטל את הרוק הישראלי
"אני חייב להתוודות", אומר רמי פורטיס, "יש את הוורסיה שבה השיר נכתב לפני 30 שנה, ויש את הגרסה של היום. היום אני מבין את השירים יותר טוב - אז לא היה לי מושג מה אני כותב". שלושה עשורים חלפו מאז יצא לאור "סיפורים מהקופסא", אלבומו השני של פורטיס, שעתיד להפוך אחד מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית. אלבום שהגדיר במידה רבה את הצליל של הרוק בארץ בשנות ה-90, ובישר על פריחתו הקרבה. אבל בזמן אמת, כשפורטיס וסחרוף ישבו מול מקלט הטלוויזיה עם טייפ ההקלטה, הם לא ידעו לאן כל זה הולך. "אני חייב להגיד בכנות, לא היה לי מושג על מה אני מדבר", הוא מתוודה. "אחד הדברים היפים בטקסטים הוא שאם הם באמת צריכים להיות במקום הזה ובזמן הזה, הם מקבלים משמעות אחר כך".
עם קלאסיקות כמו "תחנה סופית", "שקיעתה של הזריחה", ו"חתול מפלצת", האלבום, שיצא ב-1988, נכתב בזמן שפורטיס היה עם סחרוף ויתר חברי להקת מינימל קומפקט בסיבוב הופעות באירופה. בין החומה של ברלין לגגות בריסל ושיחי החרדל בברצלונה - נולדה יצירה שהיא גם מסע פיזי במקומות הגיאוגרפיים בהם פורטיס חי באותן שנים, ולצד זאת תמצית האקטואליה שריצדה על מסך הטלוויזיה שלו. "האלבום הזה עשה אותי ואת ברי מה שאנחנו היום", הוא אומר.
בגיל 64, עם למעלה מ-20 אלבומים (אלבומי סולו או במסגרת ההרכבים מינימל קומפקט, פורטיסחרוף, האחים פורטיס ועוד), פורטיס נחשב אחד מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי. מי שביקר בהופעה שלו בשנים האחרונות, יודע שהקהל מורכב ממעריצים ותיקים ובני נוער שרק גילו אותו, ועדיין צועקים לו "פורטיס משוגע". והוא - שומר על הקצב הנכון, שחרר בשנת 2017 את אלבומו האחרון "מדור פיות", והשנה יצא לסיבוב הופעות בו חגג יום הולדת 30 ל"סיפורים מהקופסא". עכשיו, במרחק הזמן, הוא נזכר במה שהוביל להולדת שירי האלבום.
"אני וברי ישבנו עם מכונת הקלטה מול טלוויזיה ללא סאונד, היא פשוט הבהבה ברקע. אז, באירופה של שנות ה-80, חלק מהחדשות היו על ישראל והאינתיפאדה. אבל יש באלבום הזה גם שירים על אסון צ'רנוביל שהתרחש באותו זמן, וחדר לתת ההכרה כמו ב'שקיעתה של הזריחה'. זה שיר שצריך גם לצער וגם לשמח", פורטיס מתייחס למילים הקשות "אלה חיילי בדיל ולא חיילים אמיתיים". "הסיפור הוא על כמה דרעק זה מלחמה, שכל מה שיוצא ממנה בסופו של דבר זה מתים. זה לא על אדמה ולא על שטח, זה על חיים".
"כן גם פה המלחמה צועקת"
"כתבתי אותו בברלין, לא בברלין של היום עם המועדונים והחגיגות, אלא בזמן שהיא עוד הייתה מוקפת חומה. אסוציאטיבית, כל הרעיון של חומה נכנס לי מאוד עמוק. כנראה לא סתם פינק פלויד כתבו בזמנו את 'החומה' - זה מקום מפריד, ובברלין חוויתי את זה בצורה חזקה".
אז "לאנשים פה אין פנים" נכתב על המזרח או המערב?
"זה בדרך. באמצע בין כלום לכלום. אין להם פנים ויש חומה בכל מקום. כל פעם שהייתי מגיע לביקור עם מינימל קומפקט, המעבר הזה לאי, הרי ברלין הייתה מובלעת, אז אתה צריך לנסוע ארבע שעות ולעבור את כל המזרח, שהיה מציאות אחרת, ובבת אחת להיכנס לניאונים של ברלין המערבית ולכל הזוהר".
20 שנה לפני שסמי בירנבך תרגם את הטקסט של "בבוקר של קטיפה", לי הייזלווד וננסי סינטרה הוציאו אותו בדואט יפהפה תחת השם Some Velvet Morning. זהו הקאבר היחידי שפורטיס הכניס לאלבומיו אי פעם והוא הצליח להפוך את הגרסה העברית שלו למזוהה עמו יותר מהמקור. "זה שיר מאתגר עבור מוזיקאי, יש שם מעברים בין מקצבים, זה מאסטרפיס אלמותי. אהבתי את הפסיכדליות של הטקסט. ניסינו להעביר את ההרגשה שלו כאחד השירים הכי קסומים שאי פעם נכתבו ואני גאה שהצלחנו לעשות אותו לא רע".
בשיר המקורי הייזלווד שר עם סינטרה ויש בו מעבר בין גבריות לנשיות. אתם הבאתם ילדה שתשיר את החלק הנשי וזה שינה את כל המשמעות.
"רציתי קול שיהיה נאיבי שלא יגנוב את ההצגה. חבר טוב שלי, יוסי לדרמן ז"ל, אמר 'הבת שלי יכולה לשיר את זה'. אני לא אשכח את הרגע הזה לעולמי עולמים, היא הייתה בת 12, באה ושרה, ואני וברי היינו 'וואו!'. היא הפכה את השיר למשהו עוד יותר מדהים".
זה לא סוד ש"חתול מפלצת" התחיל כסיפור ילדים על יצור נוראי שהולך על גגות בריסל בין הארובות. את הסיפור הזה פורטיס סיפר לאיתי בנו הקטן של ברי, בזמן ששמר עליו. "היה לי זמן פנוי, אהבתי את זה, הייתי מספר לו סיפורים מקושקשים להפליא. הסיפור הזה מצא חן בעיניי במיוחד כי הוא תיאר את הזמן כשגרתי בבריסל". אל תוך השיר התגנבה גם תמונה של ברי הולך לגן עם בנו בחשמלית. אבל משיר ילדים הוא הפך לשיר על אהבה או זוגיות.
"אני אגלה לך סוד שלא קשור ל'סיפורים מהקופסא'", הוא אומר פתאום, "אם תשימי לב, כל הנשים שכתבתי עליהן - אולי כעסתי עליהן, אולי הדמות הנשית שלי עצבנה אותי, אלוהים יודע. אבל גם חתול מפלצת וגם שועל במנוסה, ועוד הרבה שירים - על הדמות הזאת אני כועס אבל אני לא יודע מי היא. אני לא כעסתי על נשים בחיים", הוא מסביר ומוסיף, "רק בשלושת האלבומים האחרונים נפרדתי מהכעס הזה".
אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הוא שיר שיש בו המון ניגודיות, תמונה פסיכדלית שנעה בין אופוריה קסומה לתהום אפלה, אבל פורטיס טוען שזה לא שיר אפוקליפטי אף שהוא מתבסס על רעיון כזה. "הסיפור הוא החלק הנאיבי והקסום. בשנת 1982 ראיתי את הסרט 'כשהרוח תנשוב' שדיויד בואי שר את שיר הנושא שלו. הסרט חרט בי עמוקות את הרעיון - באיזה עולם מוזר אנחנו חיים, הכל נהדר ומושלם וכל הזמן יש עננה של פחד מעל הראש. 'שקיעתה של הזריחה' עוסק בדואליזם - זה כמו שהשמש לא שוקעת לעולם".
"השיר הזה עדיין מתפלסף לי במוח, ואני עד היום לא מפסיק לעשות אותו בהופעות. אני חושב שהוא בא לדבר על האפשרות שיכול להיות נהדר, אני גם מעדיף לראות את השירים שלי כמלאי תקווה - אני אופטימיסט", הוא קובע.
יותר מכל השירים, "כוכב הקופים" הוא זה שהולם את הקונספט של האלבום כסיפורים שריצדו על הטלוויזיה של פורטיס. אם אפשר לראות ב"שקיעתה של הזריחה" סוג של אופטימיזם, "כוכב הקופים" רחוק מכך, אבל פורטיס לא מסכים. "כשכתבתי את 'כוכב הקופים' החדשות היו כל כך מופרכות, וגם היום כשאני שר אותו אני עדיין רואה את אותן חדשות והן עוד יותר מופרכות. זה בדיוק קשור למקום שלי של אופטימיות או של שינוי בתפיסה האנושית. אני מאמין שבתוך כל הדרעק הזה יש מקום לברוח ולהגיע למשהו יותר גדול.
"זה כאילו אנחנו במלכודת. כאילו התקליט שלי, הוויניל, עדיין מסתובב, חורק, ואף אחד לא מרים את המחט - 'הלו, אתם לא שומעים שמשהו לא בסדר?', כזה מין דבר".
"זה שיר מתגנב", אומר פורטיס על השיר שבו נגלה לראשונה כישרון השירה של סחרוף לעולם. "כמו 'בוקר של קטיפה', היו שירים שהתגנבו לקונספט של האלבום. זו אנקדוטה שחוויתי בחיים הפרטיים והציבוריים באותה תקופה ומאז יש לי דעה חקוקה בסלע לגבי סמים - אני נגד החרא הזה בענק".
"אני יכול עכשיו להפתיע אנשים שחושבים שמוזיקאים הם חובבי סמים. אם יש משהו שאני ממש מתעב זה הסמים האבקתיים וכל מה שאנשים דוחפים לעצמם. הם משביתי תקווה, משביתי שמחה, ואני נגד. זה נכנס לי לאלבום כמציאות קיימת ולצערי הרב המציאות הזו עדיין קיימת. כלום לא קרה, את 'המוות אינו מחוסר עבודה' כתבתי לפני יותר מ-40 שנה על זה!".
"כסף, כסף, כסף, שורף לי את קצה היד"
ממרחק שלושה עשורים, פורטיס משוכנע ש"אין קשר" הוא השיר הכי אקטואלי באלבום, "השיר הזה הוא על חומר. ותמיד החומר מייסר אותנו, מרגש אותנו, משמח אותנו ומעציב אותנו", הוא מסביר, וטוען שאז הכסף לא היה משמעותי כמו שהוא היום בעידן האינטרנט. "אני מצטער להודות שצדקתי", הוא מצטנע. "אני לא חושב שזה עניין נבואי או משהו, אני חושב שמי שכותב טקסטים ורואה את המציאות נכוחה ולא מפחד לכתוב אותה - היא תתאמת מול עיניו לטוב ורע. אני לא חכמולוג כזה גדול. אני מצטט את עצמי, איזו חוכמה זו?".
"כשהגיטרה מנסרת את הלילה" הפך לכותרת שמגדירה את פורטיס ואת סחרוף מאז ועד היום. "לייפציג, ברצלונה" מצייר תמונה ברורה של חבורת מוזיקאים שנוסעים מהופעה להופעה, זהו שיר שצריך לשמוע בתנועה והתנועה מורגשת בו. "אני חושב שזה מתאר את הזמן הזה בדיוק", הוא אומר. "גם זה וגם 'תחנה סופית' הם מקומות גיאוגרפיים ששוטטתי בהם בשנות ה-80. בשיר הזה יש התנהלות של קבוצה של אנשים שנוסעת ממקום למקום. יש שם הצבעים והריח והזיכרונות באותו רגע. זה שיר מסע".
"מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר סביר"
בשיר ובאלבום בכלל יש המון בדידות, מלנכוליה ואווירה קודרת, זה מייצג את הקושי מאותו טור עם מינימל?
"לא, זה מייצג אותי, הבדידות".
ובאמת, האלבום הזה נסגר באחד השירים היותר קורעי לב של פורטיס ועוסק בנושא שחוזר על עצמו לא אחת בדיסקוגרפיה שלו - בדידות. הוא נפתח עם הגיטרה המסלסלת של סחרוף, פורטיס נשמע כמי שנדבק לקיר, סיגריה בפיו, אבוד בקור, וקולו של סחרוף מרחף מעליו. "זאת ההתכתבות הכי טובה שאי פעם התכתבתי בחיי עם עצמי. ובגלל זה אני מאמין לשירים שלי ומאמין בלצטט אותם. אני לא הייתי כזה גאון, אבל היום בדיעבד אני מבין שביטאתי במדויק את מה שחשתי אז לגבי הנושא, בלי להיות כל כך מודע לעצמי".
"הנושא של בדידות הוא הרבה יותר גדול מהשיר הזה מ'סיפורים מהקופסא'. בדיעבד אני מבין שכתבתי אותו בשביל לפרוץ את הקופסה שאני חייתי בתוכה. כמה אתה לבד בעולם זה הדבר שהכי מפחיד אותנו - זו שאלה קיומית. אני יודע שזה מרחיק לכת לדבר על שיר, אבל אני באמת כתבתי את זה על זה. על להיות חבר של עצמך, אני לומד עד היום את השיעור הזה וזה שיעור מפכח".
אתה יכול להסביר למה "סיפורים מהקופסא" הפך לאלבום מופת במוזיקה הישראלית?
"זאת שאלה מורכבת. הוא יצא בזמן שהיה חלל במוזיקה הישראלית וזה לא קשור רק אליי ולברי. אני חושב שאחד הדברים ששיחקו לטובתנו זה שבאנו עם משהו ממקום אחר, עם סאונד אחר אחרי שנים רבות. האלבום הזה בחוויה הישראלית היה לגמרי אחר כשהוא יצא. עכשיו אני לוקח קרדיט לעצמי – אני חושב שאולי הטקסטים היו מחוץ לקונטקסט, הם לא היו קשורים למציאות הרגילה".
מי שחתום על האלבום הזה הוא פורטיס, אך למעשה מדובר בביטוי הראשון של אחת השותפויות הפוריות ביותר במוזיקה הישראלית - פורטיסחרוף. "על השותפות שלי ושל ברי יש משהו שחשוב להסביר, זה לא שהחלטנו להקים להקה חדשה או צמד, זה היה מהטעם הטוב שהוא היה שותף כל כך עמוק ששמו צריך גם להיכתב. זה עד היום ככה - אנחנו לא להקה או צמד, אנחנו שני חברים מאוד מאוד טובים שיש להם עניין משותף בחיים, ופעם בכמה זמן אנחנו נפגשים ומנגנים ויוצאים דברים אז אנחנו מאושרים. הדבר האחרון שהקלטנו היה לפני יותר מ-15 שנה".
אז מה קורה, מה עם אלבום חדש?
"אני יודע... אולי פתאום נשתגע ונידלק לשבת לנגן. כל אחד עוסק בעצמו. זה לא רע, זה טוב, אני מאושר עם מה שקורה עם ברי - הוא אח, משפחה. וכיף לראות שכל אחד מאיתנו הצליח להמציא את עצמו".
פורטיס יופיע עם סיבוב ההופעות שחוגג 30 שנה ל"סיפורים מהקופסא" ב-8 בינואר באודיטוריום חיפה, וב-26 בינואר בהאנגר 11 בתל אביב עם שלומי שבן.
