"עשיתי טעות, חיי היו קבורים": קראו פרק מ"אחכה לך במוזיאון"

ברי סנט אדמונדז

6 בינואר

מר אוצר יקר,

כמה נדיב מצדך להשיב על מכתבי לפרופסור גלוב ולנסות לענות על מה שלהבנתך שאלתי. אבל אלה לא היו שאלות. הסיבה שלא ביקרתי אינה קשורה לקשיי נסיעה. אמנם עברתי את יום הולדתי השישים אבל אני עדיין בכושר. לו רציתי יכולתי לנסוע אפילו מחר. רק מעט פעמים בחיי היה המצב שונה. מצבי הגופני תמיד אפשר לי לעלות על טיסה או על מעבורת לדנמרק, מלבד בתקופה שאחרי לידות ומקרה אחד של רגל שבורה.

מאחר שזהו מצב הדברים, אני נאלצת לבדוק מהן סיבותיי האמיתיות; תשובתך לשאלה שלא נשאלה עוררה בי רצון להיות כנה עם עצמי. עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב. לחברתי הטובה ביותר בבית הספר קראו בלה. זה לא היה שמה האמיתי וגם לא השם שהופיע בהקדשתו של פרופסור גלוב; זהו שם חיבה המבוסס על יכולתה לבטא מילים באיטלקית. היא הייתה איומה בלימוד שפות, לפחות בכל הנוגע ליכולת לתקשר באמצעותן, אבל ידעה לחקות אותן נפלא.

המילה האהובה עליה הייתה בליסימה. הייתה לה יכולת לטעון כל הברה במשמעות שהשתנתה לפי ההקשר, וכשאמרה אותה היה נדמה שהמילה מקבלת משמעות עמוקה מכפי שהייתה לה באמת. למעשה, כל מה שאמרה היה טעון במשמעות ובעוצמה רבות יותר משהיו לאותן מילים בפיו של כל אדם אחר.

היינו חברות מהיום שבו נפגשנו, שהיה היום הראשון ללימודים. היא הייתה סוערת יותר ממני: הרפתקנית, חיה את הרגע. היא הטעינה אותי באנרגיה ובביטחון עצמי, ולכן אהבתי אותה. נדמה לי שמה שהיא אהבה אצלי היה היציבות. תמיד הייתי בסביבה, ידי תמיד מוכנה לאחוז בידה. היינו חברות כל ימי חיינו. כל ימי חייה; הרי אני עדיין חיה והיא לא. וכל חיינו דיברנו על הביקור שנערוך אצל האיש מטולון. אתה מבין, התכוונו לעשות זאת, אבל עוד לא.

ראשית כול, רצינו להספיק להתענג על הציפייה לקראת החוויה הזאת לפני שנממש אותה. אולי גם חששנו מעט שהביקור יכזיב את תקוותינו. קיווינו שהוא יהיה משמעותי במובן מסוים - לא ידענו לומר באיזה מובן - אך הייתה גם סכנה שהוא לא יהיה כזה. חברותינו ללימודים מיהרו לנסוע לבקר אצלכם ברגע שהספר ״אנשי הביצות״ ראה אור בתרגום לאנגלית, אם לא קודם לכן. תחושת הבעלות שחשו

כלפי האיש מטולון ופרופסור גלוב וכל הדברים הדניים שכבר היו ברשותן, רק התחזקה עם שובן. בלה ואני חשבנו שהן שטחיות ולא ראויות, ושהחוויה שעברו הייתה זניחה בהשוואה לזו שציפתה לנו. ביום מן הימים.

ואז, ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר. היו לי מספיק הזדמנויות להרהר במאות השנים שבהן עמד האיש מטולון בכבול, לעקוב אחרי מרבצי הסחף שנמתחו בצבעים שונים לאורך הסלע האנכי, ולהתלבט במי מהם אבחר כמזרן וכשמיכה לשינה ממושכת. חיי היו קבורים. הטעות של בלה הייתה שונה משלי. היא נישאה לאיטלקי. לפעמים אני חושבת שאלמלא הענקנו לה את שם החיבה הזה, היא לא הייתה מתחתנת איתו. הוא היה גבר מבריק ומניפולטיבי. בכל פעם ששהיתי בחברתו הייתי מרגישה כאילו אכלתי עוגות קרם והחלקתי על הקרח בעת ובעונה אחת.

הוא הדהים את בלה. הוא שחק אותה, וכשנהייתה דקיקה ומרוקנת הוא נסע לאיטליה עם בתם, עם בתה. זה לא נשמע בלתי אפשרי, נכון? שאישה תחזיר לעצמה בת שנסעה בסך הכול עד מילאנו? אבל כך היה. כל כך הרבה אנשים היו מעורבים וכל אחד משך לכיוון שונה. כולם היו חדורי נחישות לנצח כך או אחרת. כל אחד מהגורמים האלה - הכנסייה הקתולית, בתי המשפט, שירותי הרווחה - היה משוכנע שהצדק עמו. אני כשלעצמי מעולם לא הייתי נחרצת כל כך לגבי דבר בחיי. אחרי עשור הרשויות האיטלקיות ניצחו לבסוף, ובלה עברה לגור

באיטליה כדי לחיות בקרבת בתה.

רוצים לקרוא את "אחכה לך במוזיאון" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

במהלך העשור שקדם לעזיבתה, בתקופות הקשות ביותר, אחת מאיתנו הייתה מציעה שניסע לדנמרק, והאחרת הייתה מטילה וטו. הייתי אומרת: "אולי אם נראה פעם אחת את פניו של האיש מטולון נשאב ממנו קצת שלווה." היא הייתה אומרת: "כל המהות של האיש מטולון היא להביט למרחק, אל חלוף המאות. אני לא יכולה להביט למרחק."

או שהייתה אומרת: "אני לא יכולה לסבול את זה יותר. בואי ניסע לדנמרק. אולי נרגיש שוב כפי שהרגשנו כשהיינו ילדות, חדורות תקווה." אני הייתי אומרת: "אבל אנחנו לא ילדות, נכון? ואנחנו צריכות להסדיר הכול לפני שנוכל לצפות לימים יפים יותר." כשהכול נגמר ישבתי בבית עם חיות המשק והיבול והילדים שלי. התראינו, כמובן, נסענו הלוך ושוב, אבל טרדות אמצע החיים הפכו אותנו לנשים מן השורה. חשבנו וחששנו ודיברנו על כל הדברים שנראים חשובים כשהזמן שנותר והזמן שעבר מאוזנים פחות או יותר. כסף, בריאות, מראה חיצוני, בני זוג, ילדים.

בקושי דיברנו על האיש מטולון באותה תקופה, אף שנדמה לי ששתינו הבנו שלמרות הכול ציפינו לבקר אותו, וששתינו נדע כשהזמן המתאים יגיע. כשבלה חזרה מאיטליה היא חלתה. היא אושפזה לעתים קרובות, עברה טיפולים כאלה ואחרים, אבל תמיד דיברה ללא הרף על החלמה. הפעם כן תכננו. ביררנו איך לנסוע, חישבנו עלויות, בנינו תוכנית. הרגשתי שאנחנו עומדות לסגור מעגל, להגיע אל האיש מטולון בסוף חיינו, כפי שעשינו בראשיתם. להושיט יד ליד שנשתמרה מהעבר, בתקווה להיות חלק משרשרת שבאופן כלשהו תשמר גם

אותנו בעתיד.

היא מתה לפני שהספקנו לבוא אליכם. אינני יודעת אם אוכל לנסוע בלעדיה. מעולם לא תכננתי לעשות דבר כזה.

בברכה,

טינה הופגוד

*

22 סילקבורג

20 בינואר

גברת הופגוד היקרה,

תודה על מכתבך ומובן שברור לי שתשובותיי לא היו התשובות שחיפשת. אני עוסק בעובדות. אני אוסף ומקטלג עובדות וחפצים שמהם מסיקים את העובדות הקשורות לחייו ולתקופתו של איש תקופת הברזל. העונג הגדול ביותר בעבודתי הוא להעלות השערות באשר לעובדות שאינן ידועות לנו מפני שהזמן לא הותיר להן זכר. אבל קשה לומר שבכך מסתכמת עבודתי.

אני בטוח שתסלחי לי אם אתייחס לקטעים במכתבך שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות כפי שהן ידועות לנו. ראשית, את מדברת על בחירת רובד מבין שכבות הקרקע בסאפוק (נקטת דימוי יוצא דופן לתאר זאת, דימוי שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי), כמקום למנוחת עולמים בדומה לקברו של האיש מטולון. חקרתי את הרכֵּב האדמה במזרח אנגליה וגיליתי שבדרך כלל מדובר בחומר גירי שנותר מתקופת הקרחונים האחרונה, עם כמה משקעים חוליים קלים יותר שמקורם בנתיבי הנהרות. אמנם נכון שבארצך יש עדיין ביצות כבול, אך אינני סבור שאחת מהן קרובה למקום מגורייך.

האיש מטולון נמצא בין שתי שכבות כבול, ולהערכתי לא סביר שיימצא מצע כזה לתנומתך האחרונה בחוותו של בעלך. מובן שהיו באזורך התיישבויות שמקורן בתקופת הברזל. אולי תרצי לבקר בביצורים שהשתמרו היטב בוורהאם קמפ או בגריימז גרייבז. אני חושש לצער אותך כי אני מבין שמותה של חברתך היה קשה עבורך, אבל עליי לתקן גם את ההשערה שהעלית כי האיש מטולון "בחר" היכן תישאר גופתו והיכן תימצא לבסוף. הנוהג באותה תקופה, בראשית תקופת הברזל, בשנים 600 עד 300 לפני הספירה לערך, היה לשרוף את הגופות. השריפה נערכה בטקס, וניתן לשער כי המטרה הייתה לחלוק כבוד למתים ולאפשר להם מעבר בטוח אל העולם הבא.

לאחר שריפת הגופה לוקטו העצמות מתוך אפר, הונחו בכד או נכרכו בבד - לעתים קרובות בצירוף פץ נוי או קישוט מתכתי אחר - ונקברו, והשרידים הללו שנמצאו בתִלֵּי הקבורה הם שמאפשרים לנו לדבר בביטחון על אופן הטיפול במתים. האיש מטולון לא מת מוות טבעי, וידוע לנו כי לא שרפו את גופתו. הוא נקבר במקום מרוחק מכל יישוב בלב אזור שלאחרונה שאבו ממנו נפט, משאב שאין ספק כי היה יקר לאנשים שבקרבם חי.

הטמפרטורות הממוצעות באותה תקופה היו נמוכות בשתיים או שלוש מעלות מהטמפרטורה בימינו, וגם כיום הטמפרטורה בדנמרק צונחת מתחת למינוס עשר מעלות בלילות החורף. הנפט היה הכרחי גם לבישול גרעיניֵ הירקות לדייסה, שעל סמך תכולת הקרביים בגופות ביצות הכבול ועל סמך ראיות נוספות, אנו יודעים שהיו עיקר התזונה באותה תקופה. הגברים בני התקופה ירָאו מהביצות.

אלה היו מקומות מסתוריים מבחינתם - לא אדמה, לא מים, אלא משהו בין לבין - והאיש מטולון לא היה חושב שזהו אתר שלֵו למנוחתו האחרונה. אני יודע שכל הפרטים הללו יבשים ומשמימים, והלוואי שיכולתי להתקדם בבת אחת ובאלגנטיות רבה יותר אל הרעיון שאליו אני חותר להגיע; האיש מטולון, לסברתי, היה קורבן שנועד לרצות את הכוח שסיפק את הכבול.

וכעת לעניין ביקורך המתמהמה עד מאוד. ציינת שיש לך בעל וילדים. אם אינך מעוניינת לנסוע לבד, האם לא תוכלי לבוא עם בן משפחה? יש לי ילדים - רעייתי, למרבה הצער, איננה איתי עוד - והם בדרך כלל עושים איתי דברים שאני לא חפץ לעשות לבדי. באנגליה היו אולי מכנים אותם ״בני לוויה״. לעונג יהיה לי להראות לך את המוזיאון אם תוכלי למצוא דרך ולהגיע.

בברכה,

אנדרס לארסן, אוצר

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"אחכה לך במוזיאון", אן יאנגסון, תרגום: שי סנדיק, ידיעות ספרים, תמיר-סנדיק, 244 עמודים