הוא חבר שלי, רק שהוא לא יודע את זה
עד עכשיו, כששאלו אותי מה הסטטוס הזוגי שלי, שיקרתי שאני פנויה לגמרי. אבל אני הרי לא באמת פנויה. יש לי אותו, גם אם הוא עצמו לא מגדיר אותנו כזוג
מדי פעם אני נתקלת בכתבות ומדריכים פרי עטן של נשים שמתיימרות להסביר לנשים אחרות איך הראש הגברי עובד. כלומר - איך להשיג גברים או לגרום לגבר להתחייב אליך. המפתח לדעתן של הנשים הללו הוא כמעט תמיד לשחק משחקים. "תיעלמי לו", הן מייעצות. "אל תעני להודעות שלו, בטח שלא מיד. אפילו צאי עם אחרים. תני לו להרגיש שהוא מאבד אותך. שאת לא נמצאת בכיס הקטן שלו".
האמת היא שבעצמי התנהלתי כך, ולא כדי לגרום לו להתחייב אליי. רציתי לשדר לו שאם הוא לא באמת רוצה אותי כבת זוג, אז גם אני בהחלט לא שלו ושיאכל את הדייסה שבישל. לא היה לי אכפת להיעלם לו לשעות ארוכות, לא לענות לטלפונים, ולהיות זמינה כמו סלולרי במקלט. ידעתי שבמקרים כאלה הוא עשוי לדמיין שאני באיזה דייט מוצלח, ואולי אפילו יראה לנגד עיניו את הגבר שהוא חושב שאני יוצאת איתו, מפשיט ממני את החזייה. הרגעים האלה בהם הצלחתי להלחיץ אותו היו בשבילי הדובדבן שבקצפת, מאחר שהם גרמו לי להרגיש שבאמת אכפת לו ממני, שמפריע לו אם אהיה עם אחר, ושאחרי הכול הוא דואג שלא לאבד אותי. הפגנת הרכושנות מצידו החמיאה לי. סוף-סוף הרגשתי משמעותית בקשר שלנו.
לאחרונה החלטתי לוותר על המשחקים. הלב שלי במילא כבר שלו, ואני לא מוכנה לשחק אותה אחרת. הודעתי לו שיצאתי מאתרי ההיכרויות ושהוא מוזמן לעשות כרצונו. אני לא מבקשת טבעת וגם לא מחויבות, אבל מבחינתי אני לא מוכנה יותר ללכת עם ולהרגיש בלי, כמו דוגמנית בפרסומת לטמפונים. מהיום – החלטתי – אני מרגישה עם. עד עכשיו כששאלו אותי מה הסטטוס הזוגי שלי, שיקרתי שאני פנויה לגמרי. אבל אני הרי לא באמת פנויה. יש לי אותו, גם אם הוא עצמו לא מגדיר אותנו כזוג.
רגע ההחלטה היה רגע מלחיץ. מצד אחד, הרגשתי ששברתי את שיא הטמטום האנושי כשבחרתי להתחייב למישהו באופן חד-צדדי. מה עשיתי בזה? אני שוב מעמידה פנים! מצד שני, ברגע שהגדרתי את עצמנו כזוג, משהו בתוכי נרגע. בעבר, כשהוא היה מעדיף לצאת עם חברים במקום להיפגש איתי, מיד הייתי קופצת למסקנה שאני מעניינת אותו כקליפת השום, נעלבת ומזכירה לעצמי לחפש לי בן זוג אמיתי. היום, בתור החברה שלו, אני בטוחה במקום שיש לי אצלו בלב ובחיים. אני גם יודעת שלפעמים הכי מתחשק דווקא לצאת עם חברים, ושזה בטח לא אומר דבר על האופן שבו הוא רואה אותי.
משהו בי נרגע גם ביחס לגברים אחרים. בניגוד למצופה אני לא נענית לפלרטוט שלהם, ובמפתיע אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. האיפוק הזה מרגיש לי נכון ומדויק, כמו לעמוד בפיתוי ולא לרדת על עוגת קצפת עכשיו. פתאום אני כבר לא זקוקה לאישור שלהם כדי להרגיש נחשקת ומחוזרת. אני לא זקוקה מהם לדבר. בתור חברה אני גם יותר זמינה ואפשר לסמוך עליי. מצד שני, אני גם מונעת ממנו את הריגוש שהיה מתעורר כשהייתי נעלמת והוא לא היה יודע מה קורה איתי באמת. ובכל זאת, נדמה לי שהוא חכם מספיק כדי לדעת שאי אפשר לקחת בחיים האלה שום דבר כמובן מאליו, אפילו לא אותי. ובינינו – יש סיכוי שדווקא נעים לו כשאני לא מושכת לו בצמות יותר. הפסקתי עם הטיזינג המתיש ועם טחינת המים. החלטתי לשנות את החוקים ולקחת את הקשר הזה בידיים לעומק אחר.
כעת, בתור החברה שלו, אני משתפת אותו הרבה יותר, גם בדברים שקודם לכן נמנעתי מהם. אני יודעת שאם הוא לא ישתף פעולה, לא ירצה להכיל את השיתופים שלי, ובכלל ימאס לו ממני, באופן טבעי כבר נתרחק. בינתיים, להרגשתי, בבת אחת הריקוד שלנו הפך לאינטימי ולנעים הרבה יותר. בזכות שינוי הגישה אני מרגישה אהובה גם בלי כל המשחקים שיוכיחו לי שאכפת לו ממני. כנראה שלא סתם אומרים שצריך רק אחת לטנגו.
מה יהיה בעתיד? את זה גם אלוהים לא יודע. אולי הוא יתעייף מהחברה החדשה שלו, אולי אני לא אחזיק מעמד, אולי הוא יחזור לחפש ריגושים, ואולי גם לו יהיה יותר נעים בסטטוס החדש שלנו. ימים יגידו אם פעלתי נכון.
