זאת האמת על המרצה "המשפילה"
ד"ר קרולה הילפריך, שהתקשורת התעקשה ש"נזפה" בסטודנטית במדים, היא מהמיוחדים שמאפשרים שיח אמיתי באקדמיה. אה, וגם מרצה מעולה
תיעוד התקרית באוניברסיטה
האישה שצומצמה ביממה האחרונה לתואר הלא מחמיא "המרצה שנזפה בחיילת" היא אחת המורות הכי משמעותיות שהיו לי. מספיקה כותרת מעוותת אחת כדי ללחוץ לנו על כל הנקודות, אבל כשקראתי את הכתבות השטחיות ואת תגובות הנאצה, כאב לי בכל הגוף ונמאס לי לשתוק.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לפני שנדבר על מה באמת קרה, הנה כמה דברים על ד"ר קרולה הילפריך. היא בחרה ללמד באוניברסיטה העברית על פני ניו יורק, לונדון או ברלין, כי היא אוהבת את הסטודנטים שמגיעים לירושלים. את הלהט, את התאווה ללמידה ואת השכל החריף. בזמן שעמיתיה בעולם מחרימים את ישראל, ומרצים ישראלים עוברים ללמד בחו"ל, היא פה.
קרולה מוכרת כאחת המרצות המבריקות ביותר, ושיעוריה סוחפים תמיד. היא לא חוששת לדבר על הכאן ועכשיו, בניגוד למרצים אחרים, והיא מעודדת דיונים ערים בכיתה. הפכנו קרובות מאוד על רקע פרשת הטיפול הקלוקל של האוניברסיטה בהטרדות מיניות. הייתי התלמידה שלה לספרות, אבל במקביל גם עורכת עיתון הסטודנטים "פי האתון", שלא ריחמה על הצמרת של הר הצופים.
פניתי אליה לעזרה ומבין כל המרצים שנפגשתי איתם כדי שיפעילו לחץ על האוניברסיטה, ד"ר הילפריך הייתה הכי מסורה לדבר. היא נתנה לרוח הקרב של הסטודנטיות להיכנס לחדרה ולהסעיר את עולמה. הרגשתי שהיא היחידה שמבינה את האכזבה העמוקה שלנו מהמערכת והדורסנות שלה, מכך שכל המרצים בחוג לספרות ידעו במשך שנים שלצדם עובד סוטה מין שמעסיק סטודנטיות, אבל לא עשו כלום. הרגשתי שהיא מכירה בצורך של האוניברסיטה והמרצים בה להכות על חטא.
אני כבר המשכתי הלאה, אבל קרולה הקימה, יחד עם פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, ארגון בשם פמלי"ה, שנועד לתת עזרה לסטודנטים נפגעי הטרדות או תקיפות. כלומר, מרצים ומרצות שמצהירים על דלת פתוחה ותמיכה מאחורי הקלעים, מתוך הכרה בכך שהמענה הממסדי של האוניברסיטה כנראה לא מספיק ואפילו מרתיע. היכולת הזו לקום ולעשות מעשה, בתוך ארגון כמו האוניברסיטה העברית, מלמדת הרבה על ד"ר הילפריך.
ד"ר קרולה הילפריך, מתוך הסרטון
אין לי ספק שהכתבה הזו היא חלק ממסע השתקה של ארגון "אם תרצו", או אחת מגרורותיו, אבל צריך לומר שהכותרת הזו לוחצת במקום כואב באמת. האוניברסיטה לא מצליחה היום לייצר שיח פתוח, פלורליסטי וכן על המציאות הישראלית. וסטודנטים שלא מגיעים מבתים מהשמאל יושבים בכיתה ושותקים. באופן אירוני, שוב, הם שותקים לצד הסטודנטים הערבים, שרוב הזמן לא מעיזים לפדח את עצמם עם עברית חצי כוח. ובעצם, שותקים כל מי שאינם דוברי אקדמית רהוטה, ושולטים ברזי הפמיניזם-פוסט-קולוניאליזם-פוסט-סטרוקטורליזם.
שלא לדבר על המסגרת עצמה: כיתות עצומות של מאות תלמידים שיושבים מול לפטופים ומעמידים פנים שהם לומדים. במובן הזה, דווקא השיחה הערה הזו, הבלתי מעונבת, שאינה מאחורי מכתבים במייל או טון פוליטיקלי קורקט מחושב, היא דבר שצריך לשמוח בו. עדיין מדברים באוניברסיטה, באופן ספונטני, פנים אל מול פנים.
במקום להמשיך עם משחקי ההשתקות הללו, מפורשים או סמויים ככל שיהיו, הרגע הזה הוא בעיני הזדמנות לפתוח את הכול: באיזה אופן אנחנו רוצים להתייחס לשיח הפוליטי בתוך כיתות הלימוד? אנחנו מעדיפים שכולם ישתקו? כיצד מצופה ממרצה להגיב כשסטודנטית ערבייה מתנגדת לסטודנטית במדים או להפך? מה קורה כשסטודנטים מפחדים להביע דעה מנוגדת למרצה שלהם, כשהציון והעתיד שלהם תלויים בכך?
- מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
נעמי נידם
נתן רושנסקי
מומלצים
