אבי המצוינות הדתית: הרב שעיצב דורות של מנהיגים
פוליטיקאים, חוקרי אקדמיה, ראשי ישיבות ובכירים במשק - כולם היו בניו של הרב אריה בינה. בציבור הכללי אולי לא שמעו את שמו, אבל הרב שנפטר לפני כרבע מאה היה מעצב של דור שלם שחונך לתורה עם דרך ארץ, מוסר עם מצוינות, ליטאיות עם ציונות. בימים אלה יוצאת ביוגרפיה חדשה ששופכת אור על דמותו המורכבת, שהצליחה לשנות את פני המדינה
ח"כ אלעזר שטרן, הסופר הרב חיים סבתו, האלוף יאיר נוה, סגן השר אלי בן דהן, יועמ"ש הכנסת איל ינון, פרופ' משה הלברטל, הרב רא"ם הכהן, האלוף גרשון הכהן, המפכ"ל רוני אלשיך: כולם ועוד רבים היו תלמידיו של הרב אריה בינה, מי שהיה ראש ישיבת "נתיב מאיר".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
הוא היה גדול בתורה בקנה מידה עצום - אך הקים את אחת הישיבות הראשונות ששילבו לימוד תורה עם לימודים כלליים. הוא לא חדל מללמוד וללמד - אך עבד במקביל ברפת ובפרדס. בוגר מובהק של ישיבת מיר הליטאית - שהטיף ללא הרף לציונות ולאהבת הארץ. חינך בתקיפות לא מתפשרת אלפי תלמידים לתורה - אך דרש מהם להתרחק מרדיקליות דתית. את יום העצמאות ראה כחג - אך סלד מתנועות פוליטיות עם גוון משיחי כ"גוש אמונים".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- עיון: אם נמה העברית - כיצד התעוררה ?
- אוכל: בין פולין לאתיופיה: כך הפך הטשולנט למאכל הכי יהודי בעולם
- תיאטרון: בתו של "מהנדס הגדרות" של אושוויץ מבקשת סליחה
- שואה: אלוהים במרתף: המוזיאון שהקדים את יד ושם
- ספר: אנחנו הרוב הדומם: האנשים השקטים שרוצים להיטיב
- תערוכה: החתימה המקורית - וכתבי יד נדירים של הרמב"ם
- קליפ: לפרדי מרקורי יש נחת: רפסודיה בוהמית שלא שמעתם
- אלבום: רזאל, הדור הבא: שרות כנגד כל המכשולים
- פרשנות: "המקרה המוזר של התנ"ך": בעקבות השאלות הפתוחות
- סרט: הסיפור האמיתי מאחורי "סיפור אחר
"
קווים לדמותו של מי שאחראי במידה רבה למהלכים שמייצרים תלמידיו בהנהגת המדינה, עולים מתוך דפי הביוגרפיה החדשה אודותיו ("ארי בין עולמות", הוצאת "ידיעות ספרים") שכתב תלמיד נוסף שלו, פרופ' אביעד הכהן, מחשובי המשפטנים בישראל - ומראיונות עם תלמידיו. "הלימוד אצל רבי אריה עשה אצלנו שריטה של מצוינות, ולא משנה אם זה בישיבת 'מרכז הרב' או בגולני", אומר האלוף ח"כ אלעזר שטרן. "אתה מנחיל את זה בכל מקום".
מהישיבה הליטאית - לשבי
סיפורו של הרב אריה בינה, שהלך לעולמו בשנת 1994 והוא בן 81 - נראה כלקוח מתוך רומן כמעט סוריאליסטי, ואף שהוא גורם משמעותי בעיצובם של בני הציונות הדתית, הוא פחות מוכר כלפי חוץ. בינה נולד בעיירה בבלארוס ואת לימודיו עשה ב"הארוורד" של הישיבות דאז, "מיר" הליטאית שאליה הגיע כבר בגיל 12.
11 שנים למד שם, עד שעלה לארץ בשנת 1935 ועבד כפועל בניין וכחקלאי בפרדסים בכפר הרא"ה. עם הקמתה של הישיבה בכפר על ידי הרב משה צבי נריה, החל ללמד בה לצד עבודתו החקלאית. במקביל פעל ב"הגנה", שירת כאיש מודיעין וכאחראי על אספקת נשק במצרים ופעל גם בלוב וביוון.
במלחמת העולם השנייה שהה ביוון ונפל בשבי הגרמני, והשתחרר רק כעבור ארבע שנים. משם שב לכפר הרא"ה, למשק ולרפת וגם לתלמידיו שאליהם נקשר ביחס של אב לבניו. "הוא היה מגיע לפעמים עם הבגדים שלו מהרפת, עם החאקי וההבוץ הישר אל השיעור בישיבה", מספר נכדו, עו"ד משה בינה.
תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1953, החליט הרב בינה להקים ישיבה תיכונית ייחודית בירושלים, וכך נוסדה "נתיב מאיר" שהוציאה מקרבה מאות רבנים, אלופים בצה"ל, שרים וחברי כנסת, אנשי אקדמיה, סופרים, אנשי חינוך ותרבות בעלי עמדות מפתח בציבוריות הישראלית.
"כשאבא הקים את 'נתיב מאיר' קרא לו הרב הראשי דאז, יצחק הרצוג, ושאל אם הוא אינו חושש לפתוח ישיבה תיכונית בירושלים המשופעת בגדולי תורה שאינם מסכימים בהכרח למוסד מן הסוג הזה", נזכר בנו, הרב אהרן. "אבא השיב לו: אני מסתכל על הדור הבא. הישיבה הזו מוקמת גם כדי שהנכדים שלך יוכלו ללמוד בה".
איש שכולו מוסר
הרב בינה התעקש לקרוא למוסד שהקים "ישיבה", ולא "מדרשה" או "מכון". לגבי דידו הייתה זו ישיבה לכתחילה, לא בדיעבד. ישיבה ממש. והיא הייתה כה חריגה בנוף עולם הישיבות של אז, כמו גם של היום - עד שנדמה היה כי ישיבה עם רוחו של רבי אריה לא קיימת ואולי גם לא תתקיים, הן בעולם החרדי והן בזה הדתי-לאומי. שכן רבי אריה, כפי שכינו אותו תלמידיו, היה תלמידו המובהק של רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, איש תנועת המוסר המיתי שלאורו התחנך עולם התורה החל מן המחצית הראשונה של המאה העשרים עד ימים אלה.
"אבא היה קשור בלב ובנפש לרבותיו ממיר, הוא גם היה חברותא של רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר וגדול הדור החרדי למעלה מעשר שנים, שאהב אותו אהבת נפש. כל צעד מצעדיו, כל התנהגות יומיומית קטנטנה נבחנה אצלו בקני המידה של תנועת המוסר אותם קיבל מרבי ירוחם".
הרב רא"ם הכהן, מתלמידיו המפורסמים, מספר כי הוא "זוכר את רבי אריה לפני התקיעות בראש השנה, זמן קריטי בהיבט הרוחני", כדבריו. "רבי אריה לא הולך לטבול במקווה או משהו מעין זה, הוא עולה לעזרת הנשים ומנסה לסדר שם את הרדיאטור כדי שלמתפללות יהיה נוח, כך גם הוא יכול היה להקדיש מזמנו היקר להבריג בורג בכיסא כדי שהתלמיד ישב בנוחות. זו תנועת המוסר: האחריות, שימת הלב לפרטים הקטנים".
ציוני-דתי או חרדי?
הרב חיים סבתו, מראשי ישיבת מעלה אדומים וסופר, זוכרת את "אהבת התורה וההעמקה בה כמנהג עולם ישיבות ליטא", כדבריו. "כשעברתי אצלו את 'בחינת הכניסה' הצגתי בפניו את דברי בעל 'הקצות החושן' בביאור דברי התוספות, ועיניו של רבי אריה ברקו והוא הכריז כי התקבלתי. כשאחד הבוחנים העיר את תשומת ליבו כי ידיעותיי באנגלית לא היו מרשימות, השיב רבי אריה מיד: 'הוא התקבל, וכי אנחנו יכולים לוותר על נער שיודע 'קצות'?'"
השילובים הלא מובנים מאליהם הללו, מתחדדים כאשר מבינים שאת בנו שלו שלח הרב בינה ללמוד בישיבת פוניבז הליטאית. אז מה הוא היה, ציוני-דתי או חרדי? ליטאי איש מיר - או איש כפר הרא"ה ומקים הישיבה התיכונית בירושלים? ענק בתורה או חייל בהגנה שישב שנים בשבי?
"אבא היה יהודי שהשתדל לשמור על השולחן ערוך", אומר בנו, הרב אהרן בינה. "זה גם מה שהוא ציפה מתלמידיו, וזה מה שאני משתדל לבקש מתלמידיי בישיבת 'נתיב אריה' כיום: אתה לא יכול להיות 'לידר' בעם היהודי אם אינך יודע ללמוד דף גמרא, גמרא ושוב גמרא. ועם זאת, אתה יכול להיות גם פרופסור גדול, פיזיקאי, מהנדס, אין כל סתירה. חנוך לנער על פי דרכו - כל אחד לפי מה שמתאים לו. מי שמתאים - לפוניבז', ומי שמתאים – לישיבה תיכונית".
בלי ציציות בחוץ
השאיפה ל'נורמליות', ליהדות של תורה שאיננה סותרת בהכרח את חיי המעשה מתוארת יפה גם על ידי ח"כ אלעזר שטרן, שזוכר היטיב את התנגדותו של רבי אריה לכך שתלמידיו יוציאו את ציציותיהם החוצה כפי שנהוג בחברה החרדית.
גם את הכיפות הגדולות לא אהב, וחשש שעל כל כיפה גדולה אחת יהיו עשרה שלא ילבשו ציצית וכיפה כלל: "מנטשקייט לפני פרומקייט", מסביר הרב אהרן באידיש ובחצי חיוך. ובעברית: "תהיה בן אדם לפני שתהיה דתי רדיקלי-מחמיר, זו הייתה דרכו של אבא. מרוב 'פרומקייט' שוכחים לפעמים שאלוהים קיים, שיש חובה להיות בן אדם, להיות ציוני, לדעת היכן אתה חי". ונכדו, עו"ד משה בינה, מוסיף כי גם רבי ירוחם הגדול ממיר, רבו המובהק ואיש תנועת המוסר החרדי, היה ציוני ואף דיבר על כך לא מעט.
הרב סבתו נזכר: "ערב יום העצמאות אסף המדריך את כולנו לרחבה הקטנה שבין כיתות הלימוד שמול הר הרצל, וקרא בפנים חמורות: עמוד נוח, עמוד דום... והנה מזווית עיניי אני מבחין בראש הישיבה, רבי אריה, ניצב מתוח, פניו מביעות כובד ראש והוא עומד דום ועומד נוח וחוזר ועומד דום, מציית לפקודות המדריך כמו חייל שמציית לפקודה. התפלאתי מאוד", והרב אלישע אבינר, אף הוא תלמיד לשעבר, מוסיף: "היה זה מאורע רב רושם ולא מצוי, שראש ישיבה שנראה כאחד החרדים עומד במסדר יום העצמאות, ובהברה 'חצי אשכנזית' משמיע דבר שבח והלל לכבוד תקומת מדינת ישראל".
בין תלמידיו של רבי אריה קיים פולמוס מרתק האם ניתן להמשיך את שיטת חינוכו גם בימים אלה, וגם במהלך הראיונות עלתה שאלה זו שוב ושוב. לצד זאת, נקודת המוצא של תלמידיו כולם הייתה זהה: גדול היה האיש ודמותו הענקית ורבת הפנים הייתה פלאית ואולי חד-פעמית.
