בלי ידיים, בלי מגע: "עלובי החיים" להיט בטהרן
עם 450 שחקנים ואנשי צוות, תזמורת חיה ותקציב חלומי, זוכה המחזמר לבכורה היסטורית באיראן – ואפילו לחיבוק מחמינאי. לנשים אסור לשיר סולו, הכרטיס יקר מדי לעניים: "דווקא כאן אין כניסה לעלובי החיים"
במאי התיאטרון האיראני חוסיין פרסאי אומר אמנם שהקלאסיקה של ויקטור הוגו "עלובי החיים" היא "יצירת אומנות ללא גבולות", אבל בהפקה פורצת הדרך שלו למחזה, שרצה בימים אלה על הבמות בטהרן, יש כמה הבדלים מפתיעים מהגרסאות המוצגות על במות העולם.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
ראשית, לאף אחת מהשחקניות שלו אסור לחשוף את שערה שלה, ואם הפאה שלה נראית טבעית מדי – על המודעות המפרסמות את ההצגה מופיעה באדום ההבהרה שהשיער מזויף. במהלך המחזמר אסור לשחקנים ולשחקניות לגעת זה בידיו של זה – וגם לא ליצור מגע פיזי אחר.
אחרי הכול, כאן זו בירת הרפובליקה האיסלאמית, גם אם המחזמר שובר הקופות שמועלה במלון אספינס היוקרתי נותן לכמה שעות את התחושה שמדובר בעולם אחר, רחוק מהסטראוטיפים הרגילים הנקשרים באיראן.
הוויתורים שעושה ההפקה, כך שההצגה תתאם את השקפת הממשלה בנוגע לחוקי האיסלאם, הם לרוב עדינים. כך, למשל, לפחות קול אחד נוסף – גם אם קשה לשמוע אותו – מלווה תמיד שחקנית כשהיא שרה, משום ששירת יחיד של נשים היא טאבו באיראן.
ההצגה מתהדרת בכל שאר המרכיבים של מחזמר עתיר תקציבים: משתתפים בה יותר מ-450 אנשי צוות, מלווה אותה תזמורת חיה, ומאז שעלתה לראשונה בנובמבר היא מוצגת שישה לילות בשבוע, בכל פעם לקהל של 2,500 צופים. כל הכרטיסים נמכרים מראש.
המהפכה עדיין חיה
כשכתבי סוכנות הידיעות הצרפתית AFP הלכו לאחרונה לצפות במחזמר, רוב הקהל באולם צעיר. הצופים, שעבורם הייתה זו הזדמנות נדירה לצפות במחזמר בעיר שלהם, התקשו לכבוש את התלהבותם. "זה היה כל כך הרבה יותר ממה שציפיתי", סיפרה מרים טהרי, עקרת בית בת 45. "המשחק, המוזיקה, התאורה – הכול היה מושלם".
"עלובי החיים" – סיפור מצרפת של המאה ה-19 על טלטלה סוציו-פוליטית, פשע ועונש – אינו זר לאיראנים. לאורך השנים הוא הוצג באיראן בהפקות טלוויזיה, בסרטים מצולמים ובסרטים מצוירים, כולם תוצרת חו"ל, וגם הספר שעליו הוא מבוסס תורגם לפרסית. הסיפור המפורסם קיבל חיבוק אפילו מהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי,
שתיאר את ספרו של ויקטור הוגו "ספר שהוא נס בעולם הרומנים... ספר של טוב לב, חיבה ואהבה".
ההפקה של "עלובי החיים" באיראן זוכה לשבחים ומתוארת על-ידי מבקרים כהצגה המרהיבה ביותר שהועלתה אי פעם במדינה. קשה להתעלם מהעובדה שהיא מוצגת בשעה שבפריז מתנהלת מחאת האפודים הצהובים. "אחרי 200 שנה אתם רואים מה קורה שוב בצרפת", אמר איש העסקים מהדי הושיאר, אחד הצופים. "זה טוב, זה מראה שבכל פעם שהחברה שלהם מבאישה – משהו כזה קורה כדי לנוע לקדימה. המהפכה עדיין חיה".
עם זאת, ההשקעה הכספית הגדולה בהצגה גררה גם ביקורת. המחזמר מועלה בימים רגישים באיראן, כשהזעם על חוסר השוויון הכלכלי ועל השחיתות שולט בשיח הפוליטי, והסנקציות האמריקניות חונקות את המשק. מחירו של כרטיס עומד על 500 אלף עד 1.85 מיליון ריאל (כ-5 עד 20 דולרים אמריקניים), ורוב האיראנים אינם יכולים לעמוד בעלות כזו. "אין כניסה לעלובי החיים", עקץ בתגובה העיתון השמרני "ג'וואן".
ברודוויי באיראן
הבמאי פרסאי אומר שעשיית החיבור בין האליטה של טהרן לעניים המתקשים להתקיים היא חלק מהרעיון. "הסיפור הזה רלוונטי בכל זמן ובכל מקום, וזה כולל את טהרן של היום. הוא עוסק בהבדלים בין מעמדות, בהתפוררות חברתית ובעוני שקיים היום. זו תזכורת לקהל שקיימים גם מעמדות אחרים ושאנחנו צריכים לראות אותם ולדעת עליהם. זו אזהרה חמורה".
ההצגה, כך נראה, שוברת ברובה מוסכמות איראניות, ומביאה בין השאר לבמה ריקודים מעורבים של שני המינים ושתיית אלכוהול בבתי בושת ובפונדקים. אלא שפרסאי יודע מהם הקווים האדומים של משטר האייתוללות, ומבהיר שהרשויות צפו במחזה במלואו לפני שעלה – ואישרו אותו.
אהבתו של הבמאי למחזות זמר החלה לפני כעשור, כשצפה בלונדון במחזמר "אוליבר טוויסט", המבוסס על הקלאסיקה של צ'רלס דיקנס. "שקעתי בדיכאון לכמה ימים, חשבתי לעצמי – 'למה אנחנו לא יכולים לעשות את זה?'. הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואעלה מחזמר באיראן". והוא עשה בדיוק את זה. בשנה שעברה הביא את "אוליבר טוויסט" לבמות בטהרן.
בזמן שעבר בינתיים הקים פרסאי חברת הפקות כדי להכשיר דור חדש של במאי מחזות זמר. "פתחתי את הדלת למחזות זמר באיראן", הוא אומר, "ועכשיו, כמו במרוץ שליחים, אחרים צריכים לקדם את התחום הזה כאן, כך שלא יהיה הבדל בין ברודוויי לאיראן".
לפנייה לכתב/ת 
