בת ה-6 נרצחה בבי"ס: אביה המוזיקאי הקדיש לה אלבום
בשנת 2012 יצא צעיר בן 20 למסע רצח שהסתיים בטבח המוני בבית ספר יסודי בקונטיקט. הסקסופוניסט המוערך ג'ימי גרין, איבד את בתו אנה בת השש באסון, ומאז הוא כותב מוזיקה בשבילה: "אני יכול לכתוב אלף שירים אבל אף אחד לא יהיה שיקוף מושלם שלה" - עכשיו הוא חוזר להופיע בארץ. ריאיון
עוד בערוץ המוזיקה:
פורטיס חוזר לאלבום המופת "סיפורים מהקופסא"
אוסף פרטי: הצצה לאלבום התמונות של היהודים
הרופא ששר: "מוזיקה היא משכך הכאבים החזק בעולם"
"אני אוהב לבקר בישראל, יש שם כל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים, ולאורך השנים ניגנתי עם רבים מהם, מאבישי כהן, דרך עומר אביטל, עמוס הופמן, שי זלמן, אלי דג'יברי ואחרים. אני נהנה לשתף איתם פעולה בחו"ל וגם כשאני מגיע לישראל", אומר גרין בריאיון לקראת הביקור הנוכחי, וחולק שבחים גם לקהל המקומי, "זה קהל נהדר. בכל פעם שאני מגיע אני מאוד נהנה, הקהל תמיד מאוד נלהב ויש לו ידע גדול בנוגע למוזיקה. אני מרגיש שיש בקהל הישראלי פתיחות רבה למה שאנחנו עושים. זו תמיד חוויה נהדרת".
מה מצפה למי שישתלב בסדנה שלך?
"הכנתי שלוש סדנאות אמן נפרדות שנוגעות בשלושה צדדים שונים של יצירתי. הסדנה הראשונה תציג את הגישה שלי כלפי הסקסופון: השימוש והמיצוי שלו. הסדנה השנייה תעסוק בהתנסות שלי כמוזיקאי מתחיל בחסותו של המנטור שלי ג'קי מקלין, שהשפיע מאוד על חיי כיוצר אבל גם כבן אדם. והסדנה השלישית נוגעת להלחנה ולתהליך כתיבת המוזיקה".
"כשיש לך כלי נגינה שאתה אוהב, ואתה אוהב לנגן עליו, אתה מרגיש שאתה מדבר דרך הכלי. אחרי שאתה מתנסה בו לאורך זמן, ומאזין לאחרים שמנגנים על הכלים שלהם, אתה חש שיש לך קול משלך", הוא אומר, "אני בטוח שכך מרגישים נגנים אחרים על כלים אחרים. אני משוחח עם אנשים באמצעות הטלפון, אבל במידה מסוימת זה מה שקורה גם כשאני מנגן על הסקסופון". בעוד שהנגינה מספקת לו קול, התוכן שהוא מבטא באמצעותה נוצרת במהלך ההלחנה.
"כתבתי לא מעט מוזיקה לאורך השנים, ולכל יצירה יש סיפור משלה. אין נושא אחד שמשותף לכולן. זה מתחיל מסוגיות מוזיקליות כמו מלודיה והרמוניה וקצב, אבל יש גם סיפורים מהחיים שמהווים חלק משמעותי מההלחנה. חלקם התמזגו ביצירות אחרי שהן כבר הושלמו ואז אתה צריך להסביר לעצמך מה המוזיקה מזכירה לך. יש מקרים אחרים שהמוזיקה נכתבת מלכתחילה כביטוי להרגשה או השראה, למשהו שקרה מחוץ למוזיקה. כך במקרה של המוות של אנה, ששני האלבומים האחרונים שלי הושפעו לחלוטין מחייה, והחיים שלנו כאן בלעדיה".
מכורח הנסיבות הנוראיות, גרין שחיבר לבתו התינוקת שיר באלבום Mission Statement מ-2009, הקדיש לבתו את כל השירים בשני אלבומים האחרונים Beautiful Life מ-2014 שהיה מועמד לגראמי, ו-Flowers: Beautiful Life 2 מ-2017. "אני אדם רוחני ואני מתבטא באמצעות תפילה, וגם דרך מוזיקה", הוא מעיד על עצמו ומתאר את המוזיקה שיצר כשילוב של זיכרונות מחייה של אנה והרגשות שלו, המתמזגים יחדיו בחסות הצלילים. "הלחנה וביצוע של מוזיקה זה כמו תצלום של הרגשה בנקודת זמן ייחודית, כמו תמונת מצב. אבל תמונות משתנות עם הזמן, ואתה מבחין בדברים אחרים. זה תלוי בתאורה ובנוף ובגורמים אחרים. לכאורה זה מוצר מוגמר, אבל למעשה מדובר בשיפוצים תמידיים. כשמדובר בבן אדם, כמו למשל הבת שלי, אין דרך שבה תוכל לשקף נאמנה את מי שהיא כמכלול שלם. אבל זיכרון ספציפי בנוגע לאדם, משהו מצחיק שהוא אמר, אפשר ללכוד את זה בלחן לדעתי. אני יכול לכתוב עוד אלף שירים אחרים בהשראת אנה אבל אף אחד מהם לא יהווה שיקוף מושלם שלה כאדם על כל מורכבותה".
הטבח בבית הספר סנדי הוק היה אירוע טראומתי במיוחד לחברה האמריקנית. עשרים ילדים ושישה מורים נרצחו במסע ההרג המזעזע של אדם לאנזה בן העשרים, שירה באימו למוות, נהג ברכבה לבית הספר והחל לירות לכל עבר לפני שהתאבד. גרין ואשתו ששלחו את בתם לעוד יום לימודים שגרתי, לא ראו אותה שוב בחיים. "יש המון אנשים חולים עם בעיות נפשיות, וחלקם נטולי כל כבוד לחיי אנוש. כך היה במקרה של הרצח של הבת שלי", אומר האב שעדיין כואב את האובדן שלה.
גרין כואב גם את מחלת תרבות הנשק בחברה האמריקנית, שתסמינים שלה חזרו על עצמם שוב ושוב מאז מקרים כמו הטבח בקולומביין שבקולורדו מ-1999, וסנדי הוק ב-2012 ובשנים האחרונות באורלנדו, לאס וגאס, פארקלנד שבפלורידה ועוד. לדעתו, הבעיה רחבה יותר מאנשים לא שפויים שמסתובבים חופשי עם כלי משחית, ומקורה בראשי תאגידי הנשק שמפיצים שנאה ופחד כאמצעי לקידום מכירות.
"בסופו של דבר יש המון חברות שמרוויחות המון כסף ממכירת נשק, וזה האינטרס של המנהלים לעשות עוד ועוד כסף ממכירת רובים ואקדחים", מסביר גרין, "לצורך כך אנשי עסקים מקדמים פחד ויוצרים צורך בחימוש עצמי. מכאן נובעת תרבות הרובים בארצות הברית, וזה משתלב באופן טבעי בגזענות ובאימת המהגרים במדינה שלנו. הדרך לשנות את זה יכולה להגיע מהחוק. חברה שאינה מקבלת אלימות חייבת לשנות את החוקים בנוגע לאחזקת נשק וגם בנוגע לתאוות הבצע של התאגידים שזורים פחד בכל מקום. לכאורה זה עניין של ביצה ותרנגולת. התרבות צריכה להשתנות כדי שהחוק ישתנה, אבל אם ההנהגה תתעלה מעל האינטרסים הפוליטיים והכלכליים ותחליט לשנות את החוק זה ישפיע על התרבות, ממש כמו שאנחנו רואים בכל הנוגע לעישון למגינת לבן של חברות הטבק. אלימות בנשק חם היא משבר של שלום הציבור שאמריקנים רבים נפגעו ממנו, זו אינה סוגיה מוסרית".
אתה חושב שמוזיקאים ואמנים כמוך יכולים לשנות?
"אני חושב שאמנות היא רבת עוצמה, אבל גם פוליטיקאים וראשי התאגידים מאוד חזקים. כדי לפתור את בעיית הנשק החם במדינה שלנו אנחנו צריכים שהאנשים האלה ייקחו אחריות ויעשו מעשה. אמנים יכולים לנסות לעשות את המיטב, אבל השינוי יקרה רק כשהחברה כמכלול תקבע שהיא אינה מוכנה לקבל זאת יותר".
ג'ימי גרין יעביר סדנאות אמן בבית הספר רימון בין ה-7 ל-9 בינואר, הוא יופיע ב-8 בינואר בקמפוס רימון ברמת השרון במסגרת "יום הסקסופון", וב-10 בינואר בתיאטרון גבעתיים עם תלמידי, מורי ובוגרי רימון.
