"רוצה להתחתן? תתפשרי. אין ברירה"
בתי הדין הרבניים מלאים בתיקי גירושים של כאלה שהתפשרו על איך שהם מרגישים כי הם לא חשבו שמגיע להם קשר מלא תשוקה והסתפקו ב"היא תהיה אימא טובה", או בנשים שוויתרו על מילות אהבה, העיקר שהוא בא עם הכנסה. אז לא, ממש לא אכפת לי באיזה פורמט הוא יבוא, מה שמשנה לי זה איך הוא יגרום לי להרגיש
"תתפשרי!", הם אומרים לי. "אם את רוצה להתחתן, את לא יכולה לקבל הכול". ובכן, אני שואלת, מי בכלל אמר שאני רוצה הכול? מה זה אומר "הכול" ומה זה אומר להתפשר? ובכלל, נראה לי שהגיע הזמן לעשות רגע סדר בבלגן - מתפשרים, חברים, הם אלו שמתחתנים למרות שהם מרגישים שהם לא שלמים עם מי שהם בחרו, למקרה שתהיתם מהי הסיבה לאחוזי הגירושים הגבוהים כל כך.
להתחיל מאפס עדיף על להישאר עם אפס
מדוע אנו מתאהבים באדם אחד ולא בשני?
אז מה ההבדל בין פשרה לבגרות?
לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הפנטזיה הפרטית שלו או שלה. יש שאוהבות שחומים ויש כאלה שייצאו רק עם גבוהות. יש גמלאים שנמשכים לחיילות משוחררות ויש חיילים שעפים על גרושות פלוס שלוש. יש נשים שחייבות לידן גבר גבוה ואחרות שחולות על קרחת.
ולמרות זאת, המציאות מראה שהרבה פעמים אנחנו מתחתנים דווקא עם ההיפך ממה שדמיינו - זאת שרצתה בהיר מתאהבת בתימני, זה שאהב גבוהות הולך בסוף על הנמוכה. זה לא בהכרח מעיד על פשרה אלא על בגרות. כי בשלב מסוים בחיים, ביחד עם ההתפתחות האישית, אנחנו מבינים שמה שיסב לנו אושר לאורך זמן הוא לאו דווקא מראית העין, אלא התחושה שהלב. הפרפרים, מסתבר, יכולים להגיע בצבעים ובגדלים שונים ומשונים.
לכן, אם את מסתובבת בעולם ומתנה את היציאה שלך מעולם הרווקות בכך שהוא יהיה גבוה, חתיך, עשיר, אקדמאי, עם משפחה גדולה ואוטו עוד יותר גדול, ושהוא יגור בישוב סביון וסביבתו בלבד, ומאוד חשוב לך שיהיה לו שיער על הראש ולא רק על הגב, יתכן ובסוף תמצאי את עצמך מסתפקת בגבר עם ארבע גפיים ועבודה יציבה. אבל אם מה שאת לא מוכנה להתפשר עליו זה הרצון להיות אוהבת ונאהבת, חושקת ונחשקת, מפרה ומופרת, אזי את לגמרי צודקת!
במהלך השנים גיליתי שאני יכולה להימשך לטיפוסים שונים ומגוונים. אם החבר הרציני הראשון שלי היה נראה כמו פרסומת לסיירת צנחנים, בהיר, גבוה, שרירי, עם זיפים נעימים כמו פרוות סנאי, השנים הוכיחו לי שאת הלב שלי הצלחתי לתת גם לנמוכים, שחומים, מבוגרים, צעירים, עם או בלי ילדים, סמנכ"לים בהייטק או פקידים בביטוח לאומי.
ככל שהתבגרתי והתפתחתי לא רק שלא התפשרתי, אלא דייקתי את מה שבאמת חשוב והכרחי לי במערכת יחסים. הפרמטרים שבדקתי הם: האם יש בנינו תשוקה אמיתית ומשיכה מינית? (במילים פשוטות, האם אני נהנית להתנשק איתו גם ללא חצי בקבוק יין), האם הוא רוצה ילדים? (בקרוב, ולא ב-2030), האם התקשורת בינינו היא כנה וקלילה? האם אנחנו חולקים את אותה השקפת עולם ואת אותם הערכים? (או שהוא אתאיסט ומפריע לו שאת ואלוהים ביחסים). בדקתי גם האם הוא אדם נאמן ונדיב? האם הוא גבר שיודע לתת עצות, מפרה ומכיל? ואת כל השאלות הללו בדקתי כמובן גם על עצמי.
מי אמר שאי אפשר גם וגם וגם?
כי מבחינתי, אם כל אלה נמצאים, הרי שאין כאן שום פשרה, גם אם הוא יגיע עם משכורת של מורה לתושב"ע. השאלה העמוקה יותר היא אילו פרמטרים הרבה פעמים אנחנו שמים כשומר הסף שלנו והאם הם באמת מהותיים להצלחת הקשר, או שהם מתפקדים עבורנו כמנגנון הגנה סמוי ולא בהכרח מודע. ניקח לדוגמה אישה בעלת תואר ראשון שחשוב לה שבן זוגה יהיה אקדמאי.
נשאלת השאלה למה חשוב לה שיהיה לו תואר? האם זה בהכרח מעיד עליו שהוא רחב אופקים, פתוח רגשית ובעל כושר השתכרות, או שכל אלה יכולים לבוא גם בלי חותמת של דיקן האוניברסיטה העברית? אבל אם היא נכנסת הביתה ולא מתחשק לו לקרוע ממנה את הבגדים, או שהיא מוצאת את עצמה מסננת את מה שהיא מספרת לו כי הוא "גם ככה לא יבין", כנראה שחינכו אותה שאי אפשר לבקש הרבה מהיקום, והיא נאלצה, בכל כורחה, להתפשר.
בתי הדין הרבניים מלאים בתיקי גירושים של אלו שהתפשרו על איך שהם מרגישים כי הם לא חשבו שמגיע להם קשר מלא תשוקה, והסתפקו ב"היא תהיה אימא טובה", או בנשים שוויתרו על מילות אהבה, העיקר שהוא בא עם רמת הכנסה נאותה. אז לא, ממש לא אכפת לי באיזה פורמט האהוב שלי יבוא, מה שמשנה לי זה איך הוא יגרום לי להרגיש, ועל זה, גם אם אני רוצה, אני לא מצליחה להתפשר. חוץ מזה, מה בסך הכול ביקשתי? רק שיהיה גבוה, מבוסס וגוסס.
אודליה יקיר היא אשת תקשורת, מאמנת לשימוש נכון בהומור בדייטים ובזוגיות ככלי להתפתחות אישית, לפרטים על סדנת ההומור שלה.
