"לא היו לי חברים כל התיכון"

לרותם מרדכי בן ה־18 לא היו חברים עד לפני כמה חודשים. לאורך כל הילדות, ביסודי ובתיכון, היה יושב לבד בכיתה או במסדרונות בית הספר, ומסתגר בחדרו בבית. "תמיד הרגשתי שכל העולם נגדי ושאני יכול להסתדר לבד בעולם", מסביר מרדכי.

"הייתי בא ללימודים עם אותם הבגדים בכל יום, רק כדי להרגיש בטוח. שאר הילדים ידעו שעדיף לשמור ממני מרחק. לא הרחקתי אותם בכוונה, אבל שידרתי להם את זה. אפילו שליחת הודעה בווטסאפ או הזמנת קפה במסעדה נראו לי מפחידים בטירוף".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

המהפך בחייו של מרדכי הגיע בשנה האחרונה של התיכון. הוא הבין שהוא לוקה בחרדה חברתית החוסמת אותו להיפתח לעולם. "פתאום הרגשתי שמשהו חסר בי, לא האמנתי שיהיו לי חברים או שבכלל אדבר עם מישהו, אז החלטתי לבקש עזרה", הוא מסביר.

"יועצת בית הספר סיפרה לי על עמותת רקפת שעוזרת לבני נוער במצוקה חברתית. במפגש הראשון פגשתי חבורת ילדים ביישנים שמבינים כבר במבט הראשון שיש להם בעיה חברתית. אבל למרות הביישנות הייתה בינינו אינטראקציה מסוימת".

איך שברתם את הקרח?

"שיחקנו מסירות בכדור וכל אחד הציג את עצמו. זה נשמע אולי כלום, אבל עבורי זאת הייתה האינטרקציה המשמעותית ביותר עם בני נוער אחרים. הרגשתי איך הלב שלי דופק כאילו כל רגע הוא עומד להתפוצץ. צעד אחר צעד הרגשתי בשינוי והיום אני יכול להגיד שיש לי סוף־סוף חברים".

לא מכירים בבעיה

מרדכי לא לבד. עשרה אחוזים מכלל בני הנוער בישראל סובלים מחרדה חברתית, שמתפרצת בדרך כלל בגיל 12 ומלווה אותם עד לגיל הבגרות. הם קוראים לעצמם "הילדים השקופים", אלה שהחברה לא רואה, רק משום שהם החליטו לברוח ממנה. עם השנים ובלי התייחסות נאותה, המצב הולך ומחמיר - הנערים שהפכו למבוגרים נמנעים מעבודה, גרים לבד ונסמכים על ביטוח לאומי.

רותם מרדכי(צילום: יובל חן)

תפקיד ההורים חשוב ביותר באבחון המחלה. מרבים הנערים לא באמת מודעים למצבם, וכאן נכנס ההורה שאמור להיות קשוב למצבם. שלי לוי הבינה כי בתה ליהי (18), היא אחת מאותם הילדים ומיהרה לרשום אותה לעמותת רקפת.

קראו עוד בערוץ ההורים:

לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה

המחיר הכבד של סודות במשפחה

7 רעיונות לעיצוב חדר מרגיע לילדים

"החרדה התפרצה אצל ליהי ביום אחד בהיר והידרדרה לאט־לאט עם השנים", לוי מספרת. "זיהינו את הבעיה אצל ליהי בגיל 16, היא הייתה מסתגרת בבית כל אחר הצהריים ולא נפגשת עם חברים. לא באמת ידענו מה עובר עליה בבית הספר, חשבנו שזה זמני ויעבור בסופו של דבר".

ומתי הבנתם שזה לא הולך לעבור?

"במפגש הורים בבית הספר, המורה סיפרה לנו שגם בהפסקות הילדה מסתובבת עם אוזניות ולא יוצרת קשר עם אף אחד. ניגשתי ליועצת בית הספר ושם שמעתי לראשונה על הבעיה שממנה היא סובלת. דיברנו עם ליהי על עמותת רקפת והיא הסכימה ללכת איתנו, ומאז לא היה מפגש שהיא פיספסה. המקום הפך לגן העדן הפרטי שלה. המקום היחיד שבו היא הרגישה שווה בין שווים, כי כולם סבלו מאותה הבעיה.

מוצאים אהבה

אם יש משהו שבני הנוער האלה מעידים עליו - זה שחייהם ניצלו בזכות עמותת רקפת. הם כבר לא מבודדים במסדרונות החשוכים, נפגשים עם בני נוער אחרים, לא פוחדים ללכת לבד למסעדה. חלקם, אפילו, מצאו אהבה בתוך העמותה. דבר שלא העלו בדמיונם לפני המפגשים.

ניב שופן(צילום: יובל חן)

תפסת את זה בזמן?

"בכיתה י"א הבנתי שמשהו בי לא מתנהל נכון. לכולם היו חברים וכולם יצאו לבלות, ורק אני נשארתי לבד. גם אם יצאתי זה בגלל שההורים שלי היו מכריחים אותי. אמא שלי ניסתה לחפש כל דרך אפשרית כדי לעזור לי, עד שיום אחד היא נתקלה באינטרנט בדף הבית של עמותת רקפת.

"המפגש הראשון היה לי מאוד קשה, אבל עם הזמן הרגשתי שאני משתנה בצורה דרסטית. בפעילויות של רקפת אף אחד לא היווה עליי איום כי כולם סבלו שם מחוסר ביטחון, אפילו המדריכים. זה נתן לי כלים להתמודד עם המציאות שבחוץ ולדעת להתנהל נכון בצורה חברתית. אפילו את החברה הראשונה שלי פגשתי שם".

היום אתה מדריך בעמותה. איך זה מרגיש?

"אני מדריך קבוצות של ילדים שנמצאים בדיוק במצב שהייתי עד לפני שנתיים. ואני תמיד אומר להם - אם אני הגעתי לאן שהגעתי, אז אין שום סיבה שאתם לא תהיו איפה שאני. זה תמיד מעודד אותם".