האם אנו מתוכנתים לאהוב אדם אחד לנצח
מונוגמיה היא עדיין מודל הזוגיות הנפוץ ביותר בחברה המערבית, אבל האם אנחנו אמורים בכלל להיות מונוגמיים או שאולי לטבע יש תוכניות אחרות?
באחת הסצנות הדביקות ב"סקס והעיר הגדולה", כמו שרק האמריקאים יודעים לביים, שרלוט בורחת מדייט גרוע, מחליקה על הכביש, כשהאביר בחליפה המחוייטת המוכר לנו כטריי, יוצא מהרכב, מסייע לה לקום ובמשך כמה רגעים קסומים הם מביטים אחד לשני בעיניים לצלילי המנגינה הקסומה שמתנגנת ברקע. מאותו רגע קסום שרלוט יודעת שהיא תתחתן איתו ושהשניים יחיו יחד לנצח.
הלילה שבילינו אני, בעלי וגבר זר מטינדר
שמעתי גניחות והבנתי שבעלי איתה בחדר
אלא שאותו 'נצח' מדומיין לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים. השניים מתגרשים ושרלוט, שהייתה משוכנעת שלא תאהב אדם נוסף כל חייה, פוגשת במשרד עורך דין שמטפל בגירושיה, שאומנם רחוק שנות אור מלהיות אביר חלומותיה, אך בהחלט מצליח לכבוש את ליבה. לפני נישואיה להארי היא אומרת לבנות: "אני כל כך מפחדת, לא חשבתי שאוכל להיות כל כך מאושרת".
נסו להיזכר כמה פעמים התאהבתם במישהו או מישהי והייתם מוכנים להישבע שלא תוכלו להרגיש כך כלפי אף אחד אחר. זה לא שאתם לא רציונליים, אלו ההורמונים שנועדו לתעתע בנו. להורמונים לא באמת אכפת מחיי הרגש שלנו או מרומנטיקה, הם מוכוונים למלא משימה חשובה בהרבה: לדאוג שנתרבה. הכוח המרכזי המאפשר את העברת הגנים הוא התאהבות. אך הטבע לא מעוניין שנישאר לנצח עם אותו אדם.
רעיון ״הנשמות התאומות״ או ״האחד״ הוא אסון אבולוציוני. כדי להבטיח את שרידות הגנים, אנו מתוכנתים להתאהב מספר פעמים במהלך חיינו. ההורמון שצוות למשימת ההתאהבות נקרא אוקסיטוצין, והוא מופרש במגע עם אדם אהוב, בזמן חיבוק, נשיקה או קיום יחסי מין. על פי פרופ׳ לארי יאנג, רמות גבוהות של ההורמון משתחררות בתחילת קשר זוגי ומעודדות היווצרות חיבור עצבי בין הבעות פנים וקולו של בן הזוג לבין מערכת התגמול שבמוחנו. זוהי הסיבה שבעת התאהבות, קולו של בן הזוג או חיוכו משרים תחושה טובה. עם הזמן, כשהאינטימיות בין בני הזוג פוחתת, קשר זה עשוי להיחלש.
אהבה לכול החיים
אלא שהטבע לא הסתפק בלדאוג לכך שנתאהב. על מנת להבטיח שתהיה מחזוריות מינית שתאפשר מגוון גנטי, גויס למשימה מוליך עצבי נוסף - הדופמין, והוא כבר קשור בתחושות העונג. דופמין מופרש בזמן אכילת שוקולד, קיום יחסי מין, כשרמות גבוהות במיוחד של דופמין מופרשות בזמן קיום יחסי מין עם פרטנר מיני חדש. תופעה הנקראת אפקט Coolidge. אחד הניסויים הראשונים שבחן זאת בוצע בחולדות. זכר הוכנס לכלוב עם שלוש נקבות מיוחמות. לאחר זמן מה, מותש מההזדווגות האינטנסיבית, הוא סרב להיענות לאיתותים מהנקבות שביקשו להמשיך באקט המיני. כאן מתרחשת תפנית בעלילה: כוחותיו שבו כבמטה קסם כאשר הוכנסה חולדה חדשה ומיוחמת לכלוב, והוא החל להזדווג עימה במרץ.
האבולוציה מתגמלת אותנו על כמה שיותר צירופים גנטיים חדשים. ככל שהשונות הגנטית יותר גבוהה, כך עולה הסיכוי לשרידות הצאצאים. לכן פרטנר חדש מגרה את אזורי התגמול שבמוחנו. אפקט זה נצפה אצל נשים וגברים, למרות שאצל גברים האפקט יותר משמעותי מכיוון שהוא מועצם על ידי טסטוסטרון, הורמו המין הגברי. באופן אירוני, אחד המחקרים הראה שניתן לנבא את הנטייה של גברים לבגוד אם נתבונן באורך הקמיצה (האצבע עליה עונדים טבעת נישואים). קמיצה ארוכה יותר מקושרת לחשיפה להורמון טסטוסטרון ברחם, ועשויה להעיד על נטייה גדולה יותר לסקס מזדמן. אצל אבותינו אשר חיו בחברות ציידים ולקטים, ריבוי פרטנרים, נטייה המיוחסת ל-95% מהמינים החיים על פני היבשה, הייתה הנורמה. הזכר שאף להפרות כמה שיותר נקבות כדי להעלות את הסיכוי למעבר הגנים שלו לדורות הבאים.
למה לי מונוגמיה עכשיו?
למדע אין תשובה חד-משמעית להידבקות למונוגמיה בעידן המודרני, אך ישנן מספר תיאוריות. המובילה שבהן מדברת על היתרון העצום עבור הילד בכך ששני ההורים שותפים לגידולו. אמנם ישנם יצורים בעולם שיכולים לגדול ללא טיפול הורי, כמו אצל הצבים שמוצאים דרכם לים לאחר שהצבה הטילה ביציה על החול, אך בשונה ממינים אחרים, תינוקות אנושיים הינם חסרי אונים לחלוטין וזקוקים לטיפול הורי במשך שנים ארוכות עד שהם הופכים לעצמאיים. בנוסף, נמצא באינספור מחקרים שהמצב האידיאלי עבור הילד הינו לגדול בנוכחות שני ההורים.
הפופולריות של המונוגומיה החלה רק כאשר אבותינו החלו להתיישב במקום אחד, כשהמוטיבציה העיקרית הייתה כלכלית - זה הקל על חלוקת הרכוש ובעיקר על הקרקעות. פרופסור הדר אבירם טוען כי הרעיון של בלעדיות מינית החל להתפתח רק בשלב מאוחר יותר במשחק. חברתית, הפכנו למונוגמיים מכיוון שזה יעיל למבנה החברתי בו אנו חיים, גם אם אנו לא מתוכנתים לכך מבחינה ביולוגית.
אבל חכו רגע לפני שאתם מתבאסים. אותו הורמון שגורם לנו להתאהב, גם גורם לנו לשמר את הגחלת לאורך זמן כאשר הוא מצוי ברמות גבוהות במוחנו. מחקרים ראשונים הראו שרמות גבוהות של ההורמון מקושרות אצל מכרסמים זכרים לגילויי נאמנות בקשר הזוגי.
בניסוי אחר, הזרקת אוקציטוסין באופן מלאכותי גרמה לגברים לדרג את בת הזוג שלהם כמושכת יותר מאשה לא מוכרת (אך אטרקטיבית באותה מידה). בנוסף, גברים שנמצאו אצלם יותר קולטנים לאוקסיטוצין דורגו גבוה יותר על ידי הנשים שלהן כבני זוג טובים יותר. אז למרות שאנו נושאים את החתימה הביולוגית של פוליגמיה, לחלקנו יש עוד סיכוי למצוא אהבת אמת שתימשך שנים.
ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות משתמשים בעידן הדיגיטלי ומרצה בבינתחומי
