לא סתם שוקעת מפלגת העבודה במקביל לתנועת פתח
בסכסוך הישראלי-פלסטיני ניצחו בבחירות אלה שהתנגדו לשלום: הימין הישראלי מחד וחמאס מאידך. הפוליטיקאי הפלסטיני נביל עמרו ניסה להבין מדוע התנועות שהובילו וקוממו את שני העמים הגיעו למצבן העגום כיום
בצד הפלסטיני – תנועת פתח; בצד הישראלי זוהי מפלגת העבודה. כדי להבין כמה עמוק שקעו שתי אלה צריך להיזכר בנקודות ההתחלה שלהן ובהגמוניה הכמעט מוחלטת שהייתה להן. אתחיל בתנועת פתח, שאליה אני משתייך.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
עם היווסדה נולדו למעשה התנועה הלאומית הפלסטינית ובשורת ההתקוממות המודרנית. כמו שאר בני דורי, גם אני חוויתי את תור הזהב של פתח. בעשוריה הראשונים, בשנות ה-60 וה-70, הייתה התנועה גורם בעל חשיבות אדירה. בזירה הפלסטינית ובזירה האזורית הייתה השפעתה ללא עוררין וללא תחרות. כך היה גם במישור הבינלאומי – היחסים של אירופה וארה"ב עם פתח היו אמנם מסויגים, לפחות מבחינה רשמית, אבל מבחינה מעשית התהוו והתגבשו עמן קשרים חשובים ומשמעותיים.
תנועת פתח הייתה כמו מדינה של ממש. בזירות רבות היא הייתה אפילו חזקה יותר ממדינה, בפרט בירדן ולבנון. העובדה שהיא שימרה את כוחה והשפעתה בזירות הללו, אפילו לאחר שיצאה מהן, לא נראתה אז חריגה. סוד ההצלחה יוצאת הדופן של התנועה היה בכך ששימרה והגדילה את השפעתה במישור חשוב יותר מהשטח והגיאוגרפיה: העם.
העם תמך בפתח, והדבר העניק לה אורך נשימה, שרידות וחיוניות. באמצעות התמיכה הזאת גברה פתח על כל מה שעשוי היה להחליש ולהגביל אותה, כולל ניסיונות לעודד עריקות מתוכה מצד חלק ממדינות ערב, כפי שעשתה למשל לוב ב-1983.
אולם העם לבדו לא יכול להוות תחליף לשטח גיאוגרפי אלא אם מתקיים תנאי אחר: הנהגה נאורה וראויה שיכולה להתמודד עם הסביבה ולקרוא את התפניות בזירה הבינלאומית. ניתן לראות מעלה זו של פתח כאשר בוחנים את היוזמות הפוליטיות האמיצות שקידמה ההנהגה, והבולטת בהן – הקמת המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1964. חלק מהיוזמות הללו אפילו נחשבו בשעתן "אסורות". הנהגת הפתח הואשמה בכך שהיא מקבלת החלטות על דעת עצמה מצד אחד, ובוותרנות מצד שני. אולם היא הדפה בנחישות את ההאשמות והמשיכה לקדם את תפיסת עולמה.
בין הפטיש הישראלי לסדן של חמאס
מייאש מאוד לבחון את ההבדלים בין התקופה ההיא ובין המצב כיום. ברגע שיאסר ערפאת לחץ את ידו של יצחק רבין, פתח הכריעה: פתרון מדיני ומו"מ ישיר עם היריב הם העיקר. כל פעילות אחרת, אפילו צבאית, צריכה לשרת את מגמת הפתרון המדיני. פתח הייתה טרודה בבניית הרשות הפלסטינית, ומטבע הדברים מעמדה הרם העמיד בפניה פיתויים. מבלי שהבחינה בכך הקיפו אותה גורמים הרסניים במקום גורמים שמעודדים המשכיות והתקדמות.
בהנהגת הצמד היוֹני יצחק רבין ושמעון פרס, ישראל אישרה את השלום בנוסח אוסלו. זה קרה על חודו של קול, ומשמעות הדבר הייתה שכאשר יצוצו שני קולות שיתנגדו ליוזמת השלום, היוזמה כולה תקרוס. וזה אכן מה שקרה.
כך מצאה את עצמה פתח בתוך תסבוכת שעד היום לא הצליחה לצאת ממנה: היא שולטת רק בחלק משטחי פלסטין בעוד תנועת חמאס שולטת בחלק אחר, והיא נמצאת גם בין הפטיש לסדן – מהעבר האחד ישראל, תחת שלטון ימין ברוטלי, ומהעבר השני חמאס, שניצחה בבחירות שפתח עצמה תיארה כחופשיות והוגנות. שתיהן, גם ישראל וגם חמאס, לא מחמיצות כל הזדמנות להחליש את פתח ולהציג אותה כחסרת אונים ונחותה.
מהגמוניה לעשרה אחוזים
בסופו של דבר, מי שיצאו להרפתקת השלום הזאת, משני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, הפסידו בבחירות. ודווקא מי שהכריזו שהם מסרבים מהותית לשלום הם שניצחו. זהו המצב כרגע. וכדי לתפוס את חומרתו צריך להשוות בין תור הזהב של פתח, שבו היא ביססה את השפעתה הרחבה והעמוקה, ובין התקופה שהיא חווה כיום, ולהציב מולה תנועה אחרת, מצידו השני של המתרס: מפלגת העבודה.
היא זו שהקימה את מדינת ישראל, בנתה את מוסדותיה ואת המתקנים הגרעיניים שבה. היא שהובילה אותה להתבססות ולמה שישראל רואה כ"ניצחונותיה". במאמר כמו זה קצרה היריעה מלענות על השאלה מדוע שקעה מפלגת העבודה. זוהי שאלה הראויה למחקר ולדיון. אולם חשוב להדגיש את הפער העצום שבין תור הזהב של מפלגת העבודה ובין מצבה כיום.
בעבר הייתה מפלגת העבודה הסמל המסחרי והסמן האסטרטגי של המדינה העברית. למנהיגיה היה מונופול על הנהגת המדינה, המוסדות והצבא. היום, לעומת זאת, ולפי הסקרים האופטימיים ביותר, היא לא מגיעה לעשרה אחוזי ייצוג בשלטון.
מה ניתן ללמוד מכך, משקיעת דור המייסדים בפלסטין ובישראל? ומה ניתן ללמוד מניצחון מתנגדי השלום על אלה שבחרו בפתרון של הסכם מדיני?
נדמה כי הלקח משקיעת המייסדים והתנועות הוא שיש להעז להסתכל באומץ וללא הנחות על השגיאות והחטאים שכל אחת מהן ביצעה. אם הצדדים לא יודו בכך שהם שוקעים, וימשיכו להתנצח ולכסות על הפערים בדיבורי סרק – הם לא יתקדמו ולו סנטימטר, וימשיכו לשקוע עוד, מותירים רק זיכרונות על תור זהב נשכח ונעלם.
נביל עמרו הוא פוליטיקאי פלסטיני וחבר תנועת פתח. המאמר המלא התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: איתי מלאך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
