המהפכה שנגמרה בפרשת אפי נוה: הקדנציה של איילת שקד
שרת המשפטים הובילה שורת שינויים, נתנה עדיפות לשמרנים בעליון ונקטה רטוריקה לוחמנית נגד האקטיביזם השיפוטי. בתווך התמודדה שרת המשפטים שקד עם הבלמים של מנדלבליט ו"אתגר זילבר", אבל העננה הכבדה ביותר הגיעה רק לקראת הבחירות: שערוריית המינויים תמורת מין
איילת שקד נחשבת לאחת הטובות והיעילות ביותר שכיהנו במשרד המשפטים. מתנגדיה - בעיקר מקרב האליטה המשפטית הישנה - מזכירים את השינויים הטקטוניים שהנהיגה במערכת, את השפעתה על בחירת שופטי בית המשפט העליון ואת הרטוריקה הלוחמנית שלה נגד האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק. חלקם אף אומרים כי צעדיה תרמו לשחיקה נמרצת בדמוקרטיה הליברלית של ישראל.
לגבי עניין אחד אין חילוקי דעות: הנחישות של שקד, היכולות שלה לגייס רוב קואליציוני להעברת רפורמות שלה בכנסת וכושר ההתמקדות שלה הוציאו לפועל רבות מהרפורמות שרבצו שנים בצנרת של משרד המשפטים כאבן שאין לה הופכין.
מדובר ברפורמות השוות לכל נפש: רפורמת חדלות הפירעון אשר מקילה על חייהם של פושטי רגל; הרפורמה בטאבו, אשר הנגישה לכל אזרח את השירות הכה דרוש וחשוב למוכרים וקונים של דירות; והעצמת הסנגוריה הציבורית (בעניינים פליליים) והסיוע המשפטי (בנושאים אזרחיים) למעוטי יכולת וקטינים המסובכים בהליכים משפטיים, או שנדרשים לסיוע בניהול תביעות מצידם או נגדם.
שקד הנגישה את הסיוע המשפטי לדרי הדיור הציבורי, והגדילה את הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ולנפגעי פעולות איבה. היא גם שלפה את הרפורמות בהליכי המשפט האזרחי בבתי משפט, שמסייעות גם לשופטים וגם למתדיינים על מנת לקצר את הסחבת במתן פסקי דין. בשבוע שעבר העבירה השרה שקד את "חוק עבירות ההמתה" - הרפורמה הגדולה בעבירות רצח והריגה שאספה אבק על מדפי משרד המשפטים במשך כעשור. בנוסף עברה יוזמת השרה להפללת צרכני זנות.
נתנה עדיפות לבחירת שופטים "שמרנים"
דווקא ערב הבחירות, בעיתוי הכי פחות נוח מבחינת השרה, התפוצצה פרשת המינויים תמורת מין שבמרכזה יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, בעל בריתה של שקד בוועדה לבחירת שופטים. הדימוי שלה כ"מיסיז קלין" וכאידיאליסטית נטו לא מתיישב עם ברית הברזל עם נוה. אף שגם יריביה לא חושבים שידעה שמץ ממה שהתרחש לכאורה, עדיין - כל המיוחס לנוה התרחש במשמרת המשותפת שלהם.
באורח אירוני, אין פלא שאחד הצעדים הראשונים שעשתה שקד עם היוודע פרטי הפרשה היה לצאת בהודעה משותפת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. לפתע הנשיאה חיות שימשה לה שמיכה וחומת לגיטימציה. בכל מקרה, מבחינת בסיס התומכים הימני שלה, כל עוד לא התגלה משהו לא כשר בפעילותה, לשקד אין בעיה. כריתת ברית אינטרסים עם נוה, שמחזיק בעמדות ימניות ודגל במערכת משפטית שמרנית, רק קידמה את האג'נדה המשפטית של שקד. מצד שני, הפרשה עשויה להזיק לשקד-בנט לקושש קולות מקרב אנשי ליכוד רך, שראו עד כה בשקד סמל לטוהר המידות.
במהלך כהונת שקד מונו שישה מבין 16 שופטי בית המשפט העליון - כלומר שליש מהרכבו - וכמו כן מונו או קודמו 300 שופטים לבתי משפט השלום והמחוזי - גם כן שליש ממניין השופטים. לגבי 300 השופטים אין כל מידע אמפירי שיחשוף אם מונו שופטים רבים המקורבים לחוגי הימין, אבל אין ספק שבשיחות מקדימות שמנהלים עורכי דין מועמדים וכן מי שמועמד לקידום, ובעיקר מקורביהם, עם חלק מחברי הוועדה לבחירת שופטים עולה גם סוגיית "קרבתם" הפוליטית. בהקשר זה הסתפקה שקד באמירה כללית שהיא נתנה עדיפות לבחירת שופטים "שמרנים".
כאמור, טביעת הרגל הגדולה שלה הייתה בהשפעה על בית המשפט העליון. בתום מאבקים לא קלים עם נשיאות בית המשפט העליון בעבר ובהווה, מרים נאור ואסתר חיות, עמדה שקד על בחירת שופטים "שמרנים", שהיא מגדירה כמי שיסיטו את מסלול נושאת המטוסים של בית המשפט העליון. זהו המוסד שלשיטתה ולשיטת הימין מוצג כ"אקטיביסטי", כלומר יוצר הלכות חדשות, מבטל חוקים ולא מרוסן בפסיקותיו אל מול הרשיות האחרות - הכנסת והממשלה. שלושה מבין המינויים שלה מחזקים במידה ניכרת את האגף השמרני של העליון - פרופ' אלכס שטיין, יצחק מינץ ויוסף אלרון (לצד בחירת יעל וילנר, עפר גרוסקופף וג'ורג' קרא).
את הדילים שנרקמו בין שקד לבין הנשיאות ליוו צלילי נאומים של שקד, שבהם טענה כי בית המשפט העליון העדיף לעיתים פרשנות שקידמה את זכויות האדם האוניברסליות על פני זכויות האדם מבית מדרשן של היהדות ואף הציונות. שקד חזרה והתריעה כי בית המשפט של אהרן ברק, ושל השופטים שמונו מאז כיהן, נטל לעצמו סמכויות של הכנסת ושל הממשלה מבלי שהוסמך לכך מפורשות, ובכך יצרה דה-לגיטימציה מתמדת לפסיקותיו.
היא גם הודיעה בתחילת דרכה כי תפעל לשם כך בשתי דרכים: בחירת שופטים שמרנים וחקיקת "פסקת ההתגברות", שתאפשר לכנסת חקיקה מחודשת של חוק שנפסל בשל היותו לא חוקתי. אלא שאותה פסקה שהציעו שקד וחברה לסיעה, השר נפתלי בנט, אמורה הייתה לאפשר לכנסת להתגבר על חוק שנפסל ברוב של 61 חברי כנסת. לכך התנגדו בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, סיעות האופוזיציה וסיעת "כולנו" של משה כחלון, אשר החזיקה גם ביכולת להטיל וטו על חקיקה הסותרת את הסטטוס קוו המשפטי.
עם כניסתה לתפקיד עסקה שקד מאחורי הקלעים בבחירתו של מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. היא תכללה את הבחירה באמצעות ועדת איתור, כמו במבצע צבאי, כשהיא משקיפה על הזירה ממוצב שליטה אחורי. אינטרסים משלימים היו ביסוד הבחירה. ראש הממשלה בנימין נתניהו קיווה שבחירת מזכיר הממשלה שלו תבלום חקירות נגדו. שקד האידיאולוגית ראתה במנדלבליט, שעסק בהסדרת הקרקעות ליהודים בשטחים בהיותו מזכיר ממשלה, את האדם שירתום את המערכת המשפטית לצורכי ההתיישבות.
תקוות נתניהו נכזבה, אבל תקוות שקד נענתה לרוב. מנדלבליט עשה רבות למען הכשרת קרקעות שהסטטוס שלהן לא היה חוקי או שהיה שנוי במחלוקת משפטית. עם זאת, הוא ניסה לשווא לבלום את שקד כשהייתה שותפה לחוק ההסדרה, שחצה קווי חוקיות וחוקתיות - וסירב להגן על החקיקה בבג"ץ שעדיין תלוי ועומד. שקד גם הקימה אגף הסדרה במשרדה.
שקד ומנדלבליט שמרו לאורך כל תקופת כהונתם המשותפת על יחסים מצוינים. היו במערכת המשפטית שחשבו כי יחסיהם היו טובים מדי, וכי שקד חיבקה אותו חיבוק דוב וצבעה אותו בצבעים פוליטיים. אבל, היחסים הטובים הללו לא הקהו את המחלוקות ביניהם. מלבד חוק ההסדרה, מנדבליט מתנגד נחרצות, יחד עם כל האליטה המשפטית, ל"חוק היועמ"שים" שהגתה שקד. החוק, שבינתיים ירד מסדר היום בשל הבחירות, נועד לשנות מן היסוד את דרך בחירת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה ולהפוך אותם מ"סיוויל סרוונטס" - משרתי ציבור ללא תיוג פוליטי - למשרות אמון של השר הממנה.
עימות קשה נרשם בין שרת המשפטים למנדלבליט בפרשת דינה זילבר, כששקד ניסתה בחודשים האחרונים להדיח את המשנה של היועץ המשפטי לממשלה מכהונתה. לניסיון ההדחה קדמו שלוש שנים של התנכלות הימין לזילבר, בטענות שהיא מנהלת "ייעוץ משפטי שמאלני" נגד ההתנחלויות.
שקד פעלה להצרת סמכויותיה וצעדיה של זילבר במשרד, ולא אחת הצליחה בכך. תיאבונה שלא ידע שובע הגיע לשיא כשזילבר הופיעה פעמיים בוועדות הכנסת, והביעה בהן עמדות ערכיות שלא נשאו חן בעיני השרה. השרה התלוננה על כך בפני מנדלבליט, שנזף בזילבר, אולם משסירבה שקד לקבל את החלטת היועץ, הוא כבר נעמד על רגליו האחוריות ובלם צעדי ענישה נוספים.
לפנייה לכתב/ת 
