"אבא ביקש סליחה, ואז ניסה שוב להתאבד - והצליח"
12 שנה חלפו מהיום שאביה של רותם גור שם קץ לחייו, והפחד לא עוזב אותה מאז. "עוד ילד שנולד במשפחה זה עוד פחד שאולי נחווה מקרה נוסף בעתיד, עוד חתונה היא עוד חשש שמא אנשים נוספים שהכרתי ישימו קץ לחייהם". טור אישי על כאב של בת שאביה נכנע לייאוש
בחודש מאי 2007 חווינו, משפחתי ואני, אובדן כבד. אבא שלי שם קץ לחייו. מקרה התאבדות הוא כמו אבן שזורקים למים, המעגלים הולכים ומתרחבים. התחושות והפחדים מתפשטים לאיטם, וכמו אגם שקט שהאבן שנזרקה אליו הפריעה לו, ככה החיים שנראו שלווים הפכו פתאום לסוערים ולא ברורים.
הפחד ממקרה נוסף תמיד נמצא שם. כמו צל שמלווה אותי בבקרים הכי בהירים ובלילות הכי חשוכים. ברגעים משמחים ורגעים פחות. הוא תמיד שם. לעיתים מתפרץ קדימה ולעיתים ברקע.
נולדתי בקבוץ בעמק המעיינות, ילדות טובה ושקטה. אבי היה שותף פעיל ונוכח בגידול של אחיי ושלי. הוא נולד בקיבוץ שהוריו היו בין מייסדיו, והיה, כפי שנהוג לומר, "מלח הארץ". איש עבודה, סוציאליסט שהאמין בשוויון ובצדק.
במסגרת עבודתו בענף הדיג בקיבוץ, היה אבי מעורב בתאונת דרכים שבה נפצע באורח קשה. התאונה השפיעה על מהלך חייו, ועכשיו אני יכולה לומר שגם על מותו.
בדיעבד הבנו שכבר בשנת 2000, עבר על אבי המשבר הראשון. הוא החל לדבר אז על חלוקה של בעלי החיים להמשך טיפול, דיבר הרבה על סוף וסיום. במקביל, החלו להופיע אצלו בעיות שינה, חוסר תיאבון ואנרגיה נמוכה.
עוד כתבות:
מושיק אהב את החיים ושנא אותם באותה נשימה. ואז התאבד
אמא התאבדה בגיל 68, הבן התאבד בגיל 21
מי אחראי למנוע את ההתאבדות הבאה?
אבל לא היינו מודעים לעוצמת הכאב הפנימי שערער את עולמו עד שקיבלנו הודעה על ניסיון אובדני. הייתי בעבודה. אני זוכרת את הרגע שבו הרמתי את הטלפון במשרד, את תחושת הקור ואפיסת הכוחות שחשתי לשמע הידיעה. תחושה שאזל לי הדם מהגוף ואני רגע לפני עילפון ואיבוד ההכרה.
למזלנו, אבי ניצל אז. הוא הובהל לבית חולים ואושפז. בפגישתנו בבית החולים ראיתי אותו המום, מבולבל, מפוחד, לא ממש מודע למה שקרה. לא ניתן לתאר במילים את התחושות. מעין ערבוב של כעס על כך שלא חשב עלינו ועל הכאב שיישאר איתנו וחמלה על כך שסבל עד שלא ראה מוצא אחר. לא עתיד, לא תקווה.
באחד מהמפגשים המשפחתיים זכור לי בבירור שאבי ביקש מאתנו סליחה. הוא אמר שהוא מצטער מאוד על המעשה, שהוא שמח ומודה שניצל, שהוא אוהב אותנו ואת החיים. באותן שנים המשפחה שלי הורחבה ונולדה לי בת מתוקה. היה נדמה שזהו, האפלה מאחורינו.
הילדים שלנו לא יזכו להכיר את סבא
אך מקרה התאבדות הוא כמו אבן שזורקים למים, המעגלים הולכים ומתרחבים. 7 שנים לאחר ניסיון האובדנות התחילו שוב לצוץ סימני דיכאון, חוסר שקט, חוסר תיאבון, שינה לא סדירה, חרדות. כל אלו חזרו לשלוט בחיי אבי. הוא ביקש עזרה, הוא החל ליטול תרופות וניסה להתגבר על הקשיים בתמיכתה הרבה והבלתי פוסקת של אמי שליוותה אותו לכל אורך הדרך.
12 שנים חלפו מאז. לי נולד בן נוסף, אחי התחתן והוא אב ל-2 בנים. הילדים שלנו לא זכו להכיר את סבם, סבא של חוויות, סבא של חיות וצמחים. אמי איבדה את בן זוגה שאיתו חלקה את חייה ולא דמיינה שכך זה יסתיים. ואני ושלושת אחיי איבדנו אבא.
מאז ההתאבדות של אבי, התחושות והפחדים לא פחתו, כמו השפעת זריקת האבן למים הם רק התפשטו ליותר אנשים. עוד ילד שנולד במשפחה זה עוד פחד שאולי נחווה מקרה נוסף בעתיד, עוד חתונה היא עוד חשש שמא אנשים נוספים שהכרתי ישימו קץ לחייהם. כמו גלים הולכים וגדלים כך הפחד ממקרה התאבדות נוסף הולך וגדל. זה כבר לא רק אני. זה קרוביי, מכריי וחבריי.
תמיד יש את המחשבה בראש מתי יבוא הטלפון הבא, ההודעה הבאה. אם זה קרה פעם אחת מדוע שלא יקרה שוב?
יש אור באפלה
התאבדות פוגעת בבבני כל הדתות, הגילים, העדות, ושכבות האוכלוסייה. אין לאף אחד חסינות מנפילה למשבר שעשוי להידרדר לתהומות שקשה לראות מהם את הדרך מעלה.
אני רוצה שתדעו שיש דרך, יש אור בתוך האפלה. יש אנשים טובים, עמותות וארגונים שעושים לילות כימים לדאוג לתקצוב, להעלאת המודעות, לתת מענה לאנשים במצוקה ולבני משפחה שיקיריהם התאבדו.
כולי תקווה שהנושא יגיע לכל בית ובית בישראל, שכולנו נדע לפקוח עיניים, להושיט יד, להפנות לקבלת סיוע. שהממשלה תבין את עומק וחומרת התופעה ותקצה תקציבים המאפשרים לכל המערכת לפעול ולהציל חיים. את האגם אי אפשר לייבש, אבל את האבנים אפשר להפסיק לזרוק.
ביום ראשון ה-20 בינואר 2019, בשעה 18:00, ייערך בבית התפוצות בתל אביב מפגש שיח הדדי בין משפחות שיקיריהן התאבדו לבין אנשי מקצוע. המפגש נערך ביוזמת עמותת "בשביל החיים"
לפנייה לכתב/ת 
