המגזין שהגשים להרצל את הפנטזיה: מדע בדיוני בעברית
לפני 40 שנה, אחרי מלחמת יום הכיפורים נפגשו בקפיטריה של החוג למשפטים ארבעה סטודנטים ויזמו פרויקט שאפתני: הקמת כתב עת למדע בדיוני בעברית. כך נולד "פנטסיה 2000", ששרד שש שנים וחמק מהזיכרון הקולקטיבי - אך הוליד דורות של קוראים וכותבים. ואיך כל זה קשור להרצל?
דימויים כאלה ומקוריים מהם מילאו את גיליונות כתב העת "פנטסיה 2000", שלאחרונה מלאו 40 שנים להקמתו - והם לא מרפים מדמיונם של קוראיו המסורים גם שנים לאחר מכן. אף שבקרב הציבור הרחב מעטים בלבד שמעו על קיומן של החוברות שראו אור מסוף 1978 ועד 1984, יש הסוברים כיום שהשפעתן על הספרות הישראלית - ואולי אף על התרבות הישראלית - הייתה מכרעת. גם אם נדמה שמדובר בהזיותיו של אסטרונאוט בודד, עם המספרים אי אפשר להתווכח: מחירה של חוברת נדירה של המגזין היום יכול להגיע למאות שקלים.
אם נצטופף במכונת הזמן ונשוב לרגע הלידה של "פנטסיה 2000", נמצא עצמנו במקום הכי נטול מאגיה שניתן להעלות על הדעת: הקמפוס למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חמש שנים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהחברה הישראלית עוד העלתה ארוכה על פצעי האובדן, מחשבותיהם של הסטודנטים שישבו במבוא לדיני חוזים נדדו מחוץ לחלון, מעל הדשא - והרחק לעבר מאדים. עד שיום אחד, הם החליפו חלומות בקפיטריה.
"אני הייתי כבר סטודנט לתואר שני להנדסה, אבל כל חברי למערכת היו משפטנים", מספר ד"ר אהרון האופטמן, ממייסדי כתב העת. "זוגתי הייתה סטודנטית למשפטים, ואת רוב הזמן ביליתי בקפיטריה איתה ועם חברים שלה. במקרה, שניים מהם היו חובבי מדע בדיוני שרופים". הצמד כלל את אלי טנא, שהיה גם המו"ל הראשון של כתב העת ועורכו הראשי, ודובי לרר, שבתחילת הדרך היה המתרגם העיקרי של סיפורים מאנגלית במגזין.
"כולנו קראנו הרבה סיפורים, באנגלית כמובן, ואמרנו: 'יש הרבה כתבי עת למדע בדיוני בעולם, במיוחד בארצות הברית, אז למה אין בארץ?'", נזכר אהרון, "מישהו מאיתנו אמר: 'בואו נעשה גם'. אז עשינו".
בין ספינות החלל והזומבים, גם רומנטיקה הייתה שם: ציפי (היום לה ולאהרון יש נכד) הייתה אחראית על המדור "מבזקים קוסמיים", שהביא דיווחים ורכילויות מן הנעשה בכנסי מדע בדיוני בעולם. חיש מהר נולדה במערכת זוגיות נוספת, כשאלי חיפש מעצבת גרפית ומצא את לולה, שאיישה תפקיד גם בחייו. כמו ההאופטמנים, גם הם עוד חוגגים יחד ימי נישואים. ובכל זאת, "מה שבינו ובינה" לא היה העיקר, אלא סיפורים של אסימוב.
חלקו הארי של העיתון הורכב מסיפורים מתורגמים שהעורכים רכשו בהסכם גלובלי מכתב העת האמריקני בעל השם הגנרי להפליא - "המגזין לפנטזיה ומדע בדיוני", שהוקם בשנת 1949 ונותר פעיל עד היום. "היינו צריכים לשלם להם סכום מסוים כל חודש, ואני מודה שמדי פעם לא כל כך שילמנו, כי לא היו הכנסות לעיתון - והם מצידם לא כל כך התעקשו" מגלה אהרון.
מה הניע אתכם להוציא כתב עת? הייתה שם תחושה של שליחות?
"שליחות היא מילה גדולה, זה לא שהכרזנו על איזו שליחות לאומית. אבל אחרי שכבר החלטנו והתחלנו לעבוד על זה, אמרנו לעצמנו שהשליחות שלנו תהיה - חוץ מלהביא לקהל העברי סיפורים מתורגמים ברמה גבוהה - גם לעודד כתיבה מקומית. אמרנו שאם בכל גיליון של 'פנטסיה 2000' לא יהיה לפחות סיפור אחד מקורי, לא מילאנו את תפקידנו. זה לא יהיה הגיוני."
כעת כבר אפשר להודות שלא כל מה שהודפס הצליח להתרומם אל פסגות הפרוזה. "הנטייה שלנו הייתה להיות סלחנים במידה מסוימת לסיפורים ישראליים, בגלל שהם ישראליים. אני לא חושב שפרסמנו סיפורים ממש גרועים, אבל יכול להיות שאם חלקם היו כתובים במקור באנגלית, לא היינו טורחים לתרגם", אומר האופטמן.
שליחות זה נחמד, אך הוצאה לאור של כתב עת עולה הרבה כסף ודורשת לא מעט זמן. וכמו בכל סטארט אפ, יש מי שנדרש לשלוח יד לכיסו. בשלב מסוים, אלי, שנבחר להיות המו"ל של "פנטסיה 2000" ("החברים חשבו שאני הכי מבין בעסקים. זה לא בהכרח היה נכון", הוא אומר) נאלץ אף למכור את הרכב הפרטי שלו, על מנת להשקיע כספים בעסק. "זה התחיל מאהבה פשוטה לדבר. לאחר מכן הייתה גם אשליה שאפשר לחיות מזה מבחינה עסקית או כלכלית, אבל היא חלפה די מהר", הוא משחזר.
עבור אלי, ללמוד להוציא לאור היה ללמוד מקצוע. "באותה תקופה, כל מה שהיום נראה יחסית טריוויאלי - היה מאוד לא טריוויאלי", הוא מספר ומתאר איך נאלצו ללמוד מושגי יסוד מעולם הדפוס אולם בסופו של דבר, הקשיים הכלכליים הכריעו. "הגיליונות הראשונים נמכרו בכמה אלפים טובים, 6000, משהו כזה. היו לנו 2000 מנויים בהתחלה. אבל אחר כך זה התחיל לדעוך. המספרים לא נשמרו לאורך זמן. זו אחת הסיבות שהעיתון בעצם לא פרח". בשלב מסויים אלי מכר את כתב העת, ועל עריכתו הופקדו עמנואל לוטם וגבי פלג.
"פנטסיה 2000? זה כמו להחזיק את המדליות של סבא"
ממקום מושבו בלונדון, הסופר לביא תדהר שכותב באנגלית ספרות מדע בדיוני וחתום על רבי מכר, נזכר. הוא נולד שנתיים לפני המגזין, ונחשף לגיליונות כשהעתידנות שהציעו נראתה כבר כנחלת העבר. "היה להם מדור שנקרא מבזקים קוסמיים, על מה שקורה בעולם", הוא נזכר בהתלהבותו, שנדמה שלא דעכה ולו במעט עם השנים, "אז אתה יושב בספריה של הקיבוץ, והכנסים האלה נראים רחוקים יותר מלהגיע למאדים. עבורי זה היה הזוי. כילד או כנער זה נראה בלתי נתפס, שהסופרים האלה הם אנשים אמיתיים, שחיים איפשהו".
"אני זוכר כמעט את כל הסיפורים שפורסמו במגזין על שנותיו, את הריח ואת העטיפות", אומר תדהר, ומוסיף בין רצינות לשעשוע: "אם אתה צריך לקחת ממני רק משפט אחד, תכתוב שהעיצוב היה מדהים - הם לא מקבלים על זה מספיק שבחים". ברבות השנים, תדהר שילב את קבצני הפח של מרדכי ששון בספרו "התחנה המרכזית", שזכה להצלחה מסחרית ברחבי העולם, והיה מועמד לשני פרסים נחשבים מאוד בעולם המדע הבדיוני - ארתור ס. קלארק ופרס לוקוס.
רני גרף, בעליה של הוצאת הספרים "גרף" שמתמחה בין היתר במדע בדיוני ופנטזיה, מספר על הרגע בו גילה בגיל 16 את כתב העת. "הלכתי לחנות הספרים ליד הבית, והעטיפה שידרה לי מדע בדיוני. במקרה זה היה גיליון מספר 1, ומאותו הרגע הייתי חוזר לשם פעם בחודש, והיו להם המון עיכובים. לפעמים היו חודשיים או שלושה בין גיליון לגיליון, וזה היה פשוט שברון לב, לבוא ולא למצוא גיליון חדש". הוא מסביר כי אף שהתפרסמו בארץ ספרי מדע בדיוני ופנטזיה עוד קודם לכן, המגזין היה ראשון מסוגו משום שהוא סיפק באופן סדיר סיפורים קצרים מהעולם.
ד"ר קרן לנדסמן, רופאה וסופרת מדע בדיוני מוכרת ומוערכת בסצנה הישראלית, סבורה כי חשיבותו של כתב העת טמונה בתקדים שקבע, יותר מאשר באופיו: "'פנטסיה 2000' היה הראשון. הוא גיבש סביבו את הקהילה. הוא היה מיזם שלא היה לו שום סיכוי להצליח כלכלית, שום סיכוי להצליח נקודה - והוא הצליח למרות הכל. זה די מטורף". לצד זאת, לנדסמן מדגישה כי מלכתחילה כתב העת פרסם מעט סיפורים של כותבים ישראלים, ויותר "דברים בסגנון טום, דיק והארי יוצאים לכבוש את הגלקסיה". לדבריה, סגנונית, המגזין הציג בעיקר את "ספרות תור הזהב" של המדע הבדיוני, ששגשגה בשנות החמישים והשישים: "מדע בדיוני מבוסס רעיונות, כשהדמויות והעלילות פחות רלוונטיות. זה לגיטימי, כי זה מה שהיה".
"להחזיק גיליונות של 'פנטסיה 2000' זה כמו להסתכל על המדליות של סבא שלך, זו ההרגשה", היא מסבירה, "הז'אנר הישראלי חייב את קיומו ל'פנטסיה 2000' - אבל הוא היה מת יחד איתו אם לא היו קמים האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה (שאהרון האופטמן הוא אחד ממייסדיה. י"פ), 'הממד העשירי', 'בלי פאניקה' ו'היה יהיה'". לשלושת כתבי העת שציינה היא מוסיפה גם את "חלומות באספמיה", ומסבירה כי אלו הם יורשיהם החוקיים של כתב העת המכונן.
ואולי בלי מדע בדיוני לא הייתה קמה המדינה?
אין טעם להתכחש לפער המובהק בין התרגשותם של אנשי מדע בדיוני בהיזכרם ב"פנטסיה 2000" ובין תגובתו של הקורא הישראלי הממוצע, שלמשמע נושא הכתבה עשוי למלמל - "'פנטסיה 2000'? זה לא הסרט ההוא של מיקי מאוס עם הדליים?", בטרם ישוב לנעוץ את עיניו בצג הסמארטפון. הדבר לא קשור רק בשנים הרבות שנקפו מאז צאת המגזין, כי אם בנוהל השגור לבודד את המדע הבדיוני במעין גטו נפרד, מדף משלו בחנות, עם כנסים משלו, פרסים משלו ומעריצים משלו. זאת בעוד שבקולנוע ובטלוויזיה, המדע הבדיוני והפנטזיה שולטים ללא עוררין ולראייה -"משחקי הכס", "מראה שחורה", "ווסטוורלד" - אם נמשיך למנות, לא בטוח מתי נסיים.
במקרה של הספרות הישראלית, נדמה כי הנטייה המסורתית היא להביט אחורה: על קום המדינה, על השואה, על התפוצות ואפילו על ימי המקרא. המדע הבדיוני רוצה לעשות ההיפך, הוא אוהב לחשוב מה יקרה בעוד 20, 50 או אלף שנים. כשאלי טנא נשאל האם משיכתו לז'אנר, אי שם בשנות ה-70, כללה מידה של אסקפיזם, הוא יורה תשובה חד משמעית: "זה היה אסקפיזם מוחלט. נכון להיום, אנשים צעירים הם הרבה יותר אינדיבידואליסטים ממה שהיה כשאני הייתי צעיר. אני הייתי יותר מחובר לחברה, חלק מהקהילה. המדע הבדיוני הייתה הזדמנות לצאת החוצה מתוך הנורמות החברתית. אבל שמע, זה גם היה מותח. אסימוב הוא שטחי, אבל הוא מותח".
כל חובב מדע בדיוני יודע שלפעמים הוביטים הם רק תירוץ: דרך בניית עולם בעל חוקים משלו, סיפורים בז'אנר מצליחים לטפל בסוגיות סוציולוגיות ופוליטיות טעונות, או ברעיונות פילוסופיים שלא בהכרח קשורים למקום ולזמן. רני גרף מפשט את המורכבות: לפיו "בעיקרון כל ספרות היא אסקפיסטית, בעצם זה שהיא לוקחת אותך למקומות אחרים", אך מצד שני המדע הבדיוני עשוי להיות פוליטי מאוד משום שדרכו סופרים יכולים למתוח ביקורת על המשטרים שלהם, כפי שעשו בברית המועצות לדוגמה.
בשיחה עם האופטמן על מעמדו החריג של המדע הבדיוני בספרות העברית, עולה שמו של כותב בלתי צפוי: בנימין זאב הרצל. "לא הייתה מסורת בעברית של מדע בדיוני מודרני, כמו שזה מוכר היום. ומצד שני, אי אפשר להגיד שלא הייתה מסורת של מדע בדיוני יהודי. חוזה המדינה בנימין זאב הרצל היה סופר מדע בדיוני, עיתונאי, הוגה דעות".
'אלטנוילד' היא יצירת מדע בדיוני מכוננת בעברית?
"בוודאי. אבל הרצל גם כתב סיפורי מדע בדיוני אמיתיים. יש לו ספר של אוסף סיפורים שדומים מאוד באופיים לסיפורי מדע בדיוני שנכתבו בזמנם באנגליה או במקומות אחרים - על ספינות עתידיות וחלליות ומה שאתה רוצה. חבל שלא כל כך מכירים את הפן הזה של הרצל. אבל היום מי בכלל מכיר את הרצל".
האופטמן, ניתב את התשוקה שלו למקום קרוב והיום עוסק בחיזוי טכנולוגי, מתמחה בתחום של "קלפים פרועים" - תופעות עתידיות שישפיעו באופן מכריע על חיינו, אף שקשה עד בלתי אפשרי לחזות אותן. כשאני שואל אותו האם הרעיון לקחת את כל היהודים בעולם ולשים אותם במקום אחד הוא מעין "קלף פרוע שכזה", הוא מסכים בנחרצות.
כמו הרצל, שבזמנו קראו לו משוגע, גם מייסדי "פנטסיה 2000" עשו דבר שנדון להיכשל מראש, ובסופו של דבר הטביע חותם עז. לפני עשר שנים הם פרסמו גיליון מיוחד של המגזין, 45 במספר, וכעת הם מתכננים פרויקט שאפתני, שאמור לצאת לפועל בחודשים הקרובים: סריקה והעלאה של כל גיליונות כתב העת לרשת. בתשובה לשאלה כיצד הוא אומד את השפעת כתב העת היום, אלי מהרהר שני רגעים ופוסק: "'פנטסיה 2000' השפיע מעט על הרבה אנשים, והרבה על מעט".
