עמוס עוז חי ומת בשבט הנכון. אפלפלד לא
מותו של עוז היה ספקטקל תקשורתי-פוליטי כיאה ליקיר השמאל, מייצג הצברים הנאורים בעיני עצמם. שנה קודם מת בשקט בלתי נסבל אהרון אפלפלד, מגדולי סופרינו, שייצג את האאוטסיידרים. שניהם היו ענקים אבל הפער זועק
בינואר לפני שנה עליתי להר המנוחות בגבעת שאול להשתתף בהלווייתו של הסופר אהרון אפלפלד ז"ל. באירוע הצנוע לא נכחו ולא ספדו בכירי תרבות וממשל, למעט נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שסיפרה על הידידות שנרקמה ביניהם. לתדהמתי גם לא זיהיתי שם סופרים (וכלי התקשורת המעטים נאלצו להסתפק בי, העני ממעש). היו שם פרופ' יגאל שוורץ, שחקר וערך במשך שנים רבות את ספריו של אפלפלד, ונציגים של הוצאת הספרים שבה פרסם את ספריו. לא זיהיתי אנשי רוח או אנשי ספרות אחרים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בסוף השנה הלך לעולמו הסופר עמוס עוז ז"ל, והתקשורת מלאה הספדים של גדולי האומה, מנשיא המדינה ומטה, שרים, ח"כים, סופרים. אפילו כלי תקשורת בחו"ל השתתפו בגילויי האבל. ארונו של עוז הוצב ב"צוותא" ומאות מכובדים וקוראים עברו על פניו קודם שיצא מסע ההלוויה המתוקשר לחולדה.
חרף הערכתי לעמוס עוז הסופר, לא נמניתי עליהם. התקשיתי לשאת את הפער בין מסע ההלוויה הצנוע של אפלפלד שחוויתי, לבין מה שתוכנן לעוז, וכבר החל, הלכה למעשה, מרגע מותו.
כסופר, אפלפלד לא נפל מעוז במאומה. אולי להיפך. לא עוז ולא אף סופר עברי אחר העלה את התרומה הסגולית שהעלה אפלפלד לספרות העברית, כמי שהביא אליה בדרכו המאופקת והייחודית את חווייתו של דור השואה – טרם התרחשותה, ושל דור הניצולים וחבלי הקליטה שלהם בארץ. גם אם נתבונן במבנה הרומן, בסגנון ובמשפט הבודד לא נמצא שעוז – או סופר עברי אחר בן ימינו - היה גדול מאפלפלד. אני מסתמך לא רק על הדעה הספרותית שלי, אלא גם על עשרות כתבות ביקורת על ספריהם של השניים, ביקורת שקיבלה את אפלפלד – אך הייתה חצויה ואף אכזרית כלפי עוז מראשית דרכו.
חלק מספריו של עוז אהבתי והערכתי מאוד וחלק פחות, אך בעיני הוא סופר גדול. לטעמי, בכל חמישייה פותחת של הספרות העברית העכשווית יהיה עוז נוכח לצד אפלפלד, יהושע קנז, א.ב. יהושע, ועל המקום החמישי יכולים להתחרות כמה סופרים מעולים אחרים, למשל סמי מיכאל, דוד גרוסמן, מאיר שלו, חיים באר. לנבחרת שלנו יש ספסל נהדר. אני לא משוכנע שמי שאינם אנשי ספרות ימקמו את קנז ואת אפלפלד בחמישייה הראשונה: השניים נמנעו מראיונות פוליטיים ומהבעת עמדה פוליטית בפומבי – אף כי קנז תרם את שמו לסוף רשימת מרצ - ועל כן נשלל מהם ה"ערך המוסף" שלו זוכים מי שמציבים את עצמם כדוברי השמאל ומקבע אותם בקדמת הבמה הציבורית כאנשי רוח וכסופרים מובילים.
אפלפלד ועוז הגיעו לכתיבה מתוך פצעי ענק שלא נרפאו ושלא לי לנסות להשוות ולדרג ביניהם. האחד איבד את אמו בילדותו בשואה ונאלץ לשרוד, לפלס את דרכו ולעצב את חייו במציאות צברית זרה ומנוכרת, והשני איבד בילדותו את אמו שהתאבדה, והעביר את נעוריו כנער חוץ רגיש בחברה הקיבוצית המחוספסת. שניהם התגעגעו לאמהותיהם עד סוף ימיהם והביעו זאת בכתביהם, ושניהם, בכוח כישרונם הספרותי העצום, הפכו את הכאב לספרות מופת. שניהם זכו לתואר פרופסור לספרות ולימדו, בארץ ובעולם. זכיתי להיות תלמידו של אפלפלד וליהנות מהשקט המרטיט שעטף אותו ומהמוזיקה הייחודית שבה קרא את הכתוב. גם תלמידיו של עוז סיפרו על מורה קשוב ורגיש.
מנין, אם כן, הפער העצום בין השקט שליווה את מותו של אפלפלד (עם ביטויים מעטים ונאותים בתקשורת) לבין - סליחה – הפסטיבל סביב מותו של עמוס עוז?
ההסבר המובן מאליו לכאורה, שלפיו עוז היה דמות ציבורית ואילו אפלפלד נסתר מעיני הציבור, לא מתיישב עם העובדה שעוז הוזכר במותו שוב ושוב ובעיקר כאחד מגדולי סופרינו, מועמד לפרס נובל בספרות, ובעל רשימת פרסים ספרותיים מרשימה ביותר. החברה הישראלית קברה בשני המקרים סופר גדול. את האחד בקול דממה דקה ואת השני ברעש גדול, וזה לא מובן.
את ההסבר האמיתי יש לחפש בפער בין שני שבטים בחברה הישראלית שעוז ואפלפלד מייצגים: האחד הוא השבט הלבן, הצברי והנאור, שהביא לקבורה את מי שהוא הכתיר ככהן הגדול שלו. עוז לא ברח מהגדרה זו, וכתב כמעט עשרה ספרי מסות שביססו את מעמדו ככזה. השני הוא השבט הבלתי מאוגד של ניצולי שואה, מהגרים וילדיהם, שאנשיו חיים כבודדים, כל אחד עם סיוטיו, מתנודדים בין עבר אירופאי או מזרח תיכוני שנגדע לבין שיכוני העולים שם ניסו לבנות חיים חדשים ולגדל דור חדש; שבט של עקורים שלא יכול היה להתאחד מאחורי אפלפלד (לשבט זה אני מייחס את עצמי, חרף מאפיינים שונים שיכולים לשייך אותי לשבט הראשון. בכל אחד מהשבטים ומחוצה להם ישנם כמובן אוהבי ספר למיניהם, שהגיעו להלוויות בשל אהבתם לסופרים הללו ולספריהם, ולא בשל שייכות זו או אחרת.)
הגדרה רחבה ומדויקת יותר לשבט שעוז היה לסמל שלו היא הגדרתו של הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג - "אחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים). בין האחוס"לים יש, על פי הגדרתו, ימנים ושמאלנים בשאלה הישראלית-פלסטינית ובעמדות הכלכליות, וכן דתיים ומזרחים – אם קיבלו על עצמם את ההשקפות ואת אורח החיים של האחוס"לים (הממוקמים במעמד הביניים הבינוני-גבוה). ייתכן מאוד שבשבט שהתאגד אחרי ארונו של עוז מצויים כל אלה, אבל אני אתמקד בשלושת המאפיינים שציינתי, המבדילים לדעתי בין מספידי עוז למספידי אפלפלד.
השבט הלבן אינו "לבן". אנחנו שֵמים. אבל אנשי השבט הם לבנים בתודעתם, המבקשת להם אפיון מערבי-תרבותי ושיוכי עד כדי התעלמות מכך שהאירופאים והצפון אמריקנים "הלבנים" רואים בנו בני גזע אחר. חייתי די בארה"ב ובאירופה על מנת לדעת זאת.
ומה בדבר ה"נאור"? כאן כנראה מצוי המכנה המשותף הרחב יותר בין המבכים את מות מורם ורבם. הנאורים – בעיני עצמם - הם אלה שמתנגדים לכיבוש, לשטחים, הסוציאל-דמוקרטים. עוז זיהה את עצמו עם חוגי שמאל מובהקים (תחילה בעבודה, ואחר כך במוקד, מרצ, שלום עכשיו), אף כי מעולם לא נטש את עמדתו הציונית הבסיסית. אולי עמדה זו היא שקוממה עליו לא אחת גם את מחנה השמאל עצמו.
ועם זאת, עמוס עוז הרהוט, המורם מעם, היה עבורם דגל שניתן לנופף בו – ושקשה עד מאוד להיפרד ממנו - בעיקר בימים אלה, משאין לשמאל אחיזה בעם, וגם לא פתרונות ישימים (כפי שאין גם לימין). באיזה דגל ניתן לנופף עכשיו? הדור הבא של סופרים שמעמידים את עצמם לרשות השמאל חי וקיים – חלקם אפילו אינם נופלים מעוז כסופרים – אבל הם חסרים את היופי, הלהט והברק הרטורי שלו. "השבט הלבן, הצברי והנאור" התייתם מדוברו הרהוט ביותר, מסמלו המובהק, ועל כך השבט מתקשה להתנחם.
מאפיין אחד, שבטי בחלקו ואישי בעיקרו, שלא אהבתי אצל עוז, היה אופן ההבעה של עמדותיו. הסגנון, חיתוך הדיבור, יומרתו של היודע והצודק הפריעו לי יותר מאשר העמדות עצמן. המועמדות החוזרת ונשנית של עוז לפרס נובל היא עדות נוספת לאותה יומרה, בהינתן שהדעות על גדולתו הספרותית חלוקות: מאחורי כל פרס נכבד פועלת תעשייה תחרותית שיש צורך בלא מעט יומרה, מוטיבציה ודחיפה בכדי למלא אחר דרישותיה ולצלוח אותה.
מנגד, אומר כך: רק פעמים ספורות פגשתי את עוז. חָלקנו אותו בית הוצאה ואף קיבלנו באותה עת "ספר פלטינה" בשבוע הספר לפני שנים אחדות. הדמות הפרטית שפגשתי לא תאמה את הדימוי הציבורי המתנשא. כך העידו גם רבים מהסופדים לו. אבל לא הייתה שם נמיכות הרוח והקול שהכרתי ואהבתי אצל אפלפלד. כל אחד מהם נותר מייצג נאמן של השבט שלו.
מלבד שני אלה ישנם שבטים נוספים שהעמידו סופרים דגולים. למשל "השבט המזרחי", אשר חלק מנציגיו פעלו ופועלים מתוך תודעה מזרחית בולטת (ובהם רונית מטלון ז"ל, שהלכה לעולמה זמן קצר לפני אפלפלד, וקבוצה של יוצרים צעירים כגון ערס פואטיקה), ואילו אחרים - לא. רבבות קוראים, מכל השכבות והשבטים, הזדהו עם המציאות "המזרחית" המתוארת ב"ויקטוריה" הנפלא של סמי מיכאל, ב"מסע אל תום האלף" המופלא של א.ב יהושע, או ב"תרנגול כפרות" המרגש של אלי עמיר, יבדלו לחיים ארוכים.
כך גם הזדהו הרבבות עם הג'ובניקים מבה"ד 4, גיבוריו של "התגנבות יחידים", יצירת המופת של יהושע קנז, כמו גם עם שאר דמויות השוליים המאכלסות את ספריו של מי שלדעתי הפרטית הוא גדול סופרינו.
ישנם סופרים בולטים בחברה הערבית הישראלית המביאים את סיפורה, וכן בקרב הציונות הדתית, הפמיניסטיות והלהט"בים, בהם כאלה שמייצגים את הקבוצה שלהם, וכאלה שהם עצמם וקוראיהם חורגים מגבולות השבט.
מדוע אם כן, ביום פקודה מקבלת ההזדהות של הקורא עם הטקסט, שנערכה במפגש האינטימי ביניהם, אופי שבטי? אני מוכן להניח שהדבר אינו תקף בכל מקרה של מותו של סופר, אך לא ניתן להימנע מלשאול מדוע באופן ברור במקרה של עוז, השבט הוא שבא לנכס לעצמו את הסופר?
את התשובה יתנו לעצמם אלה שליוו והספידו את עוז – אבל לא מצאו לנכון ליטול חלק בטקס הקבורה הצנוע של אפלפלד ובהספדים הספורים אחרי מותו, שנה אחת קודם לכן (אני מקווה שהדבר לא נעשה בשל ההערכה לגבי הימצאותם או אי הימצאותם הצפויה של צוותי הטלוויזיה במקום.) אנשים אלה – ובמיוחד סופרים ואנשי ספרות – צריכים לשאול את עצמם מה הביא אותם ל"צוותא", לחולדה ולכתיבה על עוז בעיתונים, ומדוע הם נמנעו מלחלוק כבוד אחרון לסופר לא פחות דגול כאהרון אפלפלד. האם לא השתייכותם השבטית?
כאן עולה בהכרח שאלה לגבי הסוציולוגיה והפוליטיקה של "ההתקבלות" הספרותית והתרבותית והקשר שלה לשבטים הללו, ולממסדים פוליטיים, ספרותיים, תרבותיים ותקשורתיים. אלה מרוממים את נציגיהם בחייהם – ובמותם הם עושים זאת שוב. אך ככל שניתן לשפוט, לבד מליטוף האגו השבטי, אין לכך כל משמעות מעשית: אני בספק אם מי שלא קראו את עוז עד היום יעשו זאת בעקבות מבול הכתבות עליו.
שאלה אחרת מתעוררת לגבי המעורבות הממלכתית, עקב הפער שבין מעורבות זו באירוע האשכבה לעוז לבין היעדרה אחרי מותו של אפלפלד. השאלה מתחדדת ברקע טרוניות של בני משפחת עוז על כך ששר החינוך לא הביע את תנחומיו - לעומת קבלת הדין השקטה של אוהביו של אפלפלד. קשה שלא לראות בכך עוד גילוי של הפער בין השבט ש"מגיע לו" לבין השבט ש"צריך להגיד תודה" על מה שניתַן לו ולשתוק.
ואסיים בשאלה: מי בכלל – חוץ מהשבט - צריך את הפסטיבל של "אחרי מות"? יש מידה מתבקשת של הבעת כבוד למת, אבל היא לא מצדיקה את החריגה-רבתי ממנה, כפי שנעשתה כאן. הקשר בין אפלפלד ועוז לקוראיהם היה והינו קשר אישי, המתרחש בחדרי חדריו של הקורא. אהוביו של המת נושאים את המת בלבם, והמת עצמו – הוא אינו יודע דבר ואינו צריך דבר.
- מישקה בן-דוד הוא סופר וד"ר לספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
