יש דרך לעצור את הגלישה למדינה אחת

היפרדות אבל לא חד-צדדית, גיוס תמיכה ערבית בלי לוותר על מאבק בטרור. המתווה הוצג לפלסטינים ולישראלים מתוך הבנה שציונות זו יוזמה ולא היגררות

תא"ל (מיל') אודי דקלפורסם: 17.01.19 , 13:36

.(צילום: לאנס טראמדול)

במסגרת תהליך אנאפוליס, בשנים 2008-2007, בתקופת כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, נערכו כ-300 פגישות של משא ומתן בין הצדדים. בכהונתי אז כראש מינהלת המשא ומתן ישבתי עשרות שעות עם מקביליי הפלסטינים. חזרתי ואמרתי לסאיב עריקאת, שעמד בראש הצוות הפלסטיני, שיש לו הזדמנות אולי בלתי-חוזרת להשיג 97% מהתביעות שהונחו על ידו על השולחן, ובכך להביא לשינוי דרמטי והיסטורי במצב הפלסטינים. הוא השיב לי בעקביות: "הכול או לא כלום".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

במציאות הזו אנו שבויים מאז החל התהליך המדיני לפני כמעט שלושה עשורים, כאשר הווטו הפלסטיני מעקר למעשה את היכולת להגיע להישגים משמעותיים. בה בעת ישראל ממשיכה להתבסס בגדה המערבית, ומנהיגיה שרויים באשליות ובמרחב נוחות שלא דורש מהם לקבל החלטות. בחסות המבוי הסתום אנו גולשים למציאות של מדינה אחת בלי להבין את המשמעויות. יוזמה, כך נדמה, נמחקה מהלקסיקון הציוני.

במכון למחקרי ביטחון לאומי נערכה בחינה של מניפת תרחישים עתידיים אפשריים וחלופות לישראל, במטרה לבצר את האינטרס העליון של שימור מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית. המסקנה היא כי עלינו לשנות כיוון ולהתחיל לאלתר בצעדי היפרדות שיעצבו באופן מדורג ואחראי מציאות של שתי ישויות מדיניות נפרדות – ישראל ופלסטין. חשוב לדעת שחרף כותרות וסיסמאות ריקות, לפי אינדיקציות רבות רוב הציבור בישראל תומך בהיפרדות (75% מהציבור בישראל תומך בהיפרדות ו-58% תומך בפתרון שתי מדינות).

הרעיון הוא לא להמתין למשא ומתן הנכסף שיפתור את כל הבעיות באבחה אחת, כי כאמור זה בלתי אפשרי ואיננו רוצים לחכות. עלינו להוביל את התהליכים ולא להיגרר. ברוח זו חיברנו במכון מתווה מדיני-ביטחוני שנשען על ארבע רגליים: (1) תחילת יישום צעדי היפרדות באופן עצמאי להוכחת נחישות ישראל לעצב מציאות של שתי ישויות מדינתיות נפרדות ומאובחנות; (2) הסדרי מעבר או לפחות שיתוף פעולה עם הרשות, על מנת לבססה כשותף אחראי, יציב, מתפקד ושותף בתהליך; (3) גיוס מדינות המפרץ, מצרים וירדן למתן ערבויות לרשות בעבור נכונותה לשחק באופן חיובי ולסייע לה בבניית התשתיות למדינה; (4) השארת מפתחות הביטחון בידי צה"ל, המשך חופש הפעולה בלחימה בתשתית הטרור בכל המרחב, תוך מאמץ להדק את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים, על בסיס העיקרון שככל שיעשו יותר אנחנו נעשה פחות.

לאחר שהצגנו את המתווה לציבור בישראל קיבלנו משוב מגוון שכלל הערות רבות ומועילות. המתווה הוצג גם לבכירים במדינות ערב ובבירות העולם. קשה היה לשכנע אותם שיש להתנתק מפרדיגמת מצב הסיום והסדר הקבע, שאינו בר-השגה. רק כאשר הצבנו חלופה מעשית לעיצוב מציאות של היפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים, המשמרת את פתרון שתי המדינות ופורצת את המבוי הסתום, נוכחנו לדעת שיש תמיכה רחבה לעקרונות המתווה.

קיימנו שיח עם פלסטינים בכירים. הם לא פוסלים את הרעיון של הסדרי מעבר לעיצוב מציאות של שתי מדינות. זו הפעם הראשונה שבכירים פלסטיניים מכהנים מגלים גמישות ומוכנים לפחות מהסדר קבע. הם מבינים שהמניה הפלסטינית בירידה, הסכסוך עם ישראל איבד ממרכזיותו במערכת הבינלאומית והאזורית, והם מוטרדים כי לאחר שיידחו את "דיל המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הם יישארו מבודדים ויואשמו שוב בסרבנות. בעוד שחמאס כבר זכה למדינה ברצועת עזה, פתח והרשות נותרו מאחור, עם עקרונות וללא תוצאות. לפיכך גוברים הסיכוי והנכונות שלהם לשתף פעולה ביישום המתווה.

הצגנו את המתווה גם לראשי מפלגות הרואים עצמם כמנהיגי ישראל הבאים. רובם מוכנים לאמץ את המתווה, אבל רק אחרי הבחירות. הבעיה היא שבאווירה השלטת כיום בזירה הפוליטית, קל וחומר טרם בחירות, רוב הפוליטיקאים אמנם מתגאים ומנופפים בזהותם הציונית, אך חוששים להציג לבוחרים את חזונם לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

בעת הזו חיוני לזכור שציונות מבוססת על יוזמה, עשייה ותנועה מתמדת למימוש החזון של מדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה שתהיה אור לגויים. לא המתנה למשיח תקרב את הגאולה, כי אם מנהיגות, אומץ לקבל החלטות ועשייה ללא דחייה.