הנדל"ן מנצח את העצים
אם אנחנו ממשיכים להתנהג במדינה הצפופה במערב כאילו אנחנו במערב הפרוע, מה הסיכוי שהחרוב שילדינו נוטעים השנה ישא פרי ולא יכרת לטובת הפרויקט הנדל"ני הבא? או יחנק בין שני הכבישים העוקפים?
כמדי שנה ט"ו בשבט מביא עמו ריח של טבע ישראלי שורשי, עם ניחוחות של ציונות ויהדות. ילדים אצים לשתול שקדים וחרובים בחורשות הקרן הקיימת וסביב השולחנות מצטופפים ונהנים מפירות הארץ הטובה. ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", הוא חג שמנציח את הקשר המיוחד של עם ישראל עם עולם הטבע. בעקבות מילותיו של ספר דברים "כי האדם עץ השדה", בט"ו בשבט אנו תקווה שיעלה בגורלינו כגורל השתיל שזה עתה נטענו באדמה הרטובה.
העץ מעניק פירות וצל, מטהר את האוויר ושומר על יציבות הקרקע אבל זה לא תמיד עוזר לו. כשכורתים אותו, הוא דומם, איננו מתלונן ואיננו אפילו מעלה קול צעקה. לא בכדי התורה אסרה לכרות עצי פרי דווקא במצב מלחמה, בשעה שאין האדם מרוסן.
עיר כבושה עוברת ידיים אך העצים נשארים, מעמדם הוא מעבר לרכוש והם מקשרים בין אנשים ודורות שונים. התלמוד מספר (במסכת תענית) את סיפורו של חוני המעגל, חסיד שהיה מוריד גשמים כשהתפילות והתעניות כשלו בכך. חוני טייל ופגש פעם באיש זקן ששתל עץ חרוב ושאל אותו: "תוך כמה זמן העץ הזה יישא פרי"? "70 שנה" ענה לו האיש, ותמה חוני האם אותו זקן מאמין שיחיה עוד 70 שנה ויהנה מפירות העץ? והנה תשובתו של הזקן: "אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כפי ששתלו עבורי אבותי, כך אני שותל לבני".
באופן אירוני, משרד החקלאות פישט לאחרונה את התהליך שיאפשר לכרות עצים לקראת בנייה. בישראל אין הרבה יערות, אך יש לא מעט עצים עתיקים. חלקם נשתלו עוד מימי הבית השני וראו בחורבנו, חלקם ניטעו בימי הצלבנים או הטורקים והיו עדים דוממים לכל התהפוכות; רובם הם שרידי ראשית ימי הציונות, כאשר מיסדנו את מנהג שתילת העצים בט"ו בשבט. הם מספקים זיתים, חרובים, ריח, צל, פירות הדר או הדר לבדו.
והנה בן רגע, אנחנו צריכים לבנות, אין לנו זמן, "נו, גם אנחנו צריכים לחיות, לא רק העצים!", ואנחנו פוגעים במקום הכי קל כדי שלא יהיה מסובך מדי בתהליך הבניה אם חס ושלום נבנה ליד העץ או נעתיק אותו. אנחנו כורתים באין מפריע את העץ הדומם, את החוליה החלשה שמקשרת בין הדורות, כמו עץ החרוב של חוני המעגל. רבים מתושבי ישראל נאבקים לשמירה על העצים העתיקים ודומעים את חורבנם.
אכן, קלות הדעת בכריתת עצים עתיקים לטובת בנייה היא קצה הקרחון של קוצר הראייה שאינו מביט מעבר למעמד חתימת החוזה ומסירת המפתחות. אנו בונים מאות אלפי יחידות דיור ללא בנייה ירוקה בעידן שגלי החום מכים בחוזקה הולכת וגוברת בעקבות שינוי האקלים; אנו מרימים גורדי שחקים ללא תכנון, על יסוד ההנחה שכולם ייסעו ברכב פרטי כאשר ישראל היא הפקוקה ממדינות המערב; אנו בונים על חשבון יערות וריאות ירוקות במקום לשפר את הבניה בתחומים הקיימים של העיר ולהוסיף בה יחידות דיור.
החרוב של חוני המעגל גדל 70 שנה ונשא פרי וילדינו יייצאו גם השנה בט"ו בשבט לנטיעות. אבל בואו נחשוב בהגיון: אם אנחנו ממשיכים להתנהג במדינה הצפופה במערב כאילו אנחנו במערב הפרוע, מה הסיכוי שהחרוב שילדינו נוטעים השנה ישא פרי ולא יכרת לטובת הפרויקט הנדל"ני הבא? או יחנק בין שני הכבישים העוקפים? יותר מתמיד, ט"ו בשבט מזכיר לנו שאכן האדם עץ השדה וגורלינו כגורל העץ: נושא פריו, משית צילו ומעשיר את סביבתו; או נאלם, נכרת, נעלם ונשכח.
ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל הקמפיינים של גרינפיס ישראל, חוקר ומרצה בתחום יהדות וסביבה, הקים את בית המדרש הסביבתי "מקום" בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
