אתגר עשר השנים שלי אחרי הסרטן

אתגר עשר השנים. מי שהמציא אותו לא עבר סרטן, גם לא איזו טראומה משובחת. להסתכל לאחור ולפגוש פנים אל פנים את הוורסיה הישנה מול החדשה שלי, לא ממש מעורר רגשות רומנטיים. אני לא יפה יותר ולא חטובה יותר ולא בדיוק אותה אחת יותר. חציתי את פסי הרכבת בצד האחר של התחנה.

בשנה האחרונה שמשולה לא לעשור אלא לפרק חיים נפרד ומלא, מצאתי את עצמי ביקום מקביל. בדומה לסרט של מדע בדיוני היו בו דמויות ועלילה שמתפתחת אבל הוא מנותק לחלוטין מהמציאות כפי שהכרתי אותה.

ומהרגע ההוא, שהתבשרתי כמעט באגביות שהאשפוז הוא לא ממש זיהום אלא סרטני ואם סרטני אז אחד כזה קליל בבלוטות הלימפה שנקרא הודג'קין ויש לו אחוזי החלמה מופלאים ושתוך כמה חודשים קצרים של כימותרפיה חוזרים לחיים, שהחבר של ההוא והבת של ההיא, היו וסיימו והם בריאים מתמיד כאילו לא היה. 

מהרגע ההוא ועד היום כמעט הכל השתנה.    

הכל השתנה מרגע גילוי המחלה. הדס פרץ

קיראו עוד על התמודדות עם סרטן:

החיים משתנים: התמודדות עם מחלת הסרטן

עם הכאב, הקרחת, ושינוי הצורה נולד גם תוכן עמוק וחדש

בלי שאלות קיומיות ובלי היכולת לדמיין ולו בזעיר אנפין את מה שעתיד להתרגש עליי, נכנסתי לעולמות הטיפולים והכימותרפיה או מה שהרופאים נהגו לכנות, יש לומר באירוניה, "תופעות הלוואי".

כמו נוסעת שעלתה על אוטובוס עם נהג שיכור לנסיעה פרועה וחסרת מעצורים, כמו מי שגופה הופקר בכיכר העיר וההמון מסתער עליו כדי לפרוק את זעמו, כמו אובדן שליטה מוחלט, כמו גיל הבלות ואולי קצת כמו מסומם בקריז פגשתי את "תופעות הלוואי".

עד עכשיו קשה לי למלל את הכאב או להסביר אותו. היו בחילות שלא יכולתי לפתוח את הפה ורק כתבתי על פתקים, היו כאבי עצמות ופרקים שהוציאו יללות, היו חודשים ללא שינה, הייתה חולשה שלא יכולתי בגללה לעמוד לבד אפילו במקלחת, היה גם סתם אובדן זיכרון, טשטוש, חוסר ריכוז מוחלט שלא מאפשר בהייה במסך, התקפי רעב, גלי חום, וסטרואידים ששיבשו את שפיותי. ובכי. היה כל כך הרבה ממנו.

ונדמה היה לי שאתגורר מעכשיו במרתפי החיים. שנחצה קו ארוך ובהיר ביני ובין עולמות האנשים הבריאים והפריבילגים. אלו שקמים בבוקר ואין להם ישות נפרדת שנקראת הגוף שלהם כי הוא כל כך פעיל ומובן מאליו. שיש להם את המרחב והחופש להתעצבן על קולגה בעבודה. שיש להם את הכוחות והמשאבים לרדוף אחרי החלומות שלהם. שהם מוצאים את הזמן והמקום להנאות החיים הקטנות והגדולות. שהם משוכנעים שהבעיות שלהם הן עצומות ושהם לא מכירים ולא יכירו את הצד האפל ההוא.

אבל יחד עם הכאב, הקרחת, ההפקרות של הגוף ושינוי הצורה נולד גם תוכן עמוק וחדש. בלי הבלונד על ראשי למדתי על מקומות פנימיים חזקים ואחרים שמגדירים אותי. בלי הגנות של אדם בריא ומתפקד, הצלחתי לתקשר באופן חשוף ופתוח יותר. עם עוצמות הסבל פגשתי את עוצמות החמלה. עם התודעה הנחרצת על הפגיעות והשבריריות של החיים גידלתי הוקרת תודה וברגעים שהרגשתי כמו אובייקט מטולטל פיתחתי עוד קצת חוסן נפשי. והכי חשוב בשנה הזאת למדתי יותר לאהוב. לאהוב את האנשים שבלעדיהם לא יכלתי לתקופה הזו, לאהוב את החיים המורכבים ולאהוב גם אותי.

אז אני מסתכלת אחורה ומסתכלת עכשיו. לא בדיוק מזהה את ההיא הישנה, לא תמיד מבינה את הדרמה שהתחוללה בזו החדשה ובטח לא יודעת מה טומן העשור הבא. אבל משתרר בי מדי פעם איזה שקט כזה, כמעט על זמני. כזה שקורה למי שהיתה לו שנה שנראתה כמו עשור. ובשקט הזה אני יודעת שיהיה בסדר. שהשנים יולידו את השינוי שאני רוצה, שהחיים יביאו איתם משמעות ושמחה פשוטה ושברגעים הקשים אני כבר זוכרת שיש את הרגע הבא.

הכותבת, הדס פרץ בת 39 מחלימה מלימפומה הודג’קין