"יאללה, בואו נפתח את זה": אלון נוימן לא מפחד לדבר על גבריות
בזמן שזוגתו עלמה זק מצחיקה ב"ארץ נהדרת", אלון עושה ההפך ומגלם בהצגה גבר שסועד את אשתו הנכה. בריאיון ל-ynet הוא מודה שיש חרדות, חושף בהומור ובכנות רגעים קשים בגבריות המודרנית ובעיקר משתדל לא לקטר: "אני מנסה לא להתקרבן, אבל פחות טוב בזה בחיים מאשר על הבמה"
אלון נוימן עומד על הבמה. הוא לובש חולצה משובצת עם וסט דהוי של אחרי יום עבודה. בידו אוחז כוס משקה, מטביע את יגונו בטיפה הלא-מרה, רק סודה יש שם בכוס - אחר כך יגלה, כמי שלא מורגל ברביצה המפוקפקת בפאבים באישון ליל. הוא פוצח במונולוג, מדבר אל הקהל כאילו היה בעצמו בחור אקראי שפגש על הבר, מספר שאשתו מתה ומבכה את מותה. אבל בסוף אפילו הבחור השני משתעמם מהשיחה המדכאת – "היי, לאן אתה הולך?", נוימן קורא אל החלל, ואפשר ממש לדמיין את אחרון הכיסאות מורם, והוא נותר עוד גבר עזוב, חסר אונים בבדידותו מול העולם.
"קשרים אנושיים זה אולי הדבר הכי חשוב בחיים, כמו גם הצורך באמון ואהבה לבני אדם, אז התחברתי לזה", אומר נוימן האמיתי, זה שמחוץ לתפקידו כאדי בהצגה "מחיר החיים" שעלתה בתיאטרון באר שבע, בבימויים של אלדר גרויסמן גוהר ועידו ריקלין.
בהצגה פוקד אותו אסון אחר אסון - עוד לפני שאשתו מתה, היא מרותקת בפתאומיות לכיסא גלגלים. בשלב הזה השניים בכלל פרודים, אך בשלל סצנות נוגעות ללב הוא מתחיל לסעוד אותה, ובדרך הם גם מכירים מחדש ומתוך הנכות דווקא מתעוררים רגשית, ונזכרים במה שאבד עם השנים. "אתה כל הזמן בפיקים שם, זה לא כמו בחיים - בשעה וחצי אני מאבד את אשתי. הדמויות בהצגה הן לא קורבנות, הן פועלות ודינמיות, לא יושבות וממררות על חייהן. אנשים עם חיים לא פשוטים ועדיין הם מנסים להשיג מה שהם רוצים. הקושי הוא להביא את עצמך בחיים כמו בהצגה לרמה כזו של פתיחות ונדיבות. בדרך כלל בחיים, חמלה היא לא מהמצרכים שנמצאים ממש ליד הקופה בסופר אלא במדפים הגבוהים, צריך לחפש בשביל למצוא. זו גם ראייה שאני מנסה לתרגל - לא להתקרבן, אני פחות טוב בזה בחיים מאשר על הבמה", הוא מודה.
איפה למשל אתה מנסה לא להתקרבן?
"בחיים יש תקופות שאתה עובד. קרוב ל-33 שנים שאני עובד בתור שחקן, אם בתיאטרון צה"ל, ובהמשך בהרבה דברים אחרים, אבל כל התקופה שיחקתי. כשיש תקופות שאתה פחות עובד, כי זה מקצוע כזה, אחת ההתמודדויות היא לא להיכנס למקום של 'שיט, למה זה קורה, ולמה אני לא מספיק ככה וככה'. לא לבוא ממקום שאתה דורש מהחיים שיסתדרו לפי מה שאתה רוצה".
אתה עדיין מרגיש שלא תמיד החיים מסתדרים כמו שאתה רוצה?
"כן, אבל משמעותית פחות. תמיד עשיתי הרבה דברים - בין אם זה מיומנה, תיאטרון, לנגן על תופים, ללמד, ללמוד או לעשות סטנדאפ. אני בנאדם שצריך לפעול ככה, וכשהתחלתי להבין את זה, אז למדתי לחיות עם זה. לפעמים, בגלל שאתה עושה הרבה דברים, אומרים לך שאתה לא מתפקס על דבר אחד. אבל אני חושב שאני כזה, ואני נהנה בסופו של דבר. אני מספיק אמיץ כדי לנסות דברים שהם לא מובנים מאליהם, והיתר זה רק לתחזק את הפחדים והחרדות. באמת שאני מנסה לעבור כל מיני דברים במקצוע או בחיים ולהבין - אפרופו המחזה - ששמחה זה הדבר הכי חשוב שהיית יכול לבקש בחיים מעבר לבריאות ואהבה".
אתה לא בנאדם שמח?
"שאלה מעניינת. תמיד שואלים אותך בתור קומיקאי. כמו הליצנים העצובים, אני חושב שיש בי צד גם כזה. אני שילוב. מצד אחד אני ילד שטותניק דביל שיכול לעשות בדיחות על גבול המביכות, אני אוהב להשתטות. מצד שני אני מרגיש לפעמים שכל נטל העולם על כתפיי, בי-פולארי, אבל אני מאוזן".
והאיזון הזה כרוך באימון - לא בכדי נוימן מקפיד להכניס לשגרה שלו תרגולי מדיטציה קבועים: "בואי נגיד שחלק מהעניין זה להבין כמה אני בר מזל בחיים. עמוק בתוכי אני אופטימיסט, אז אני חושב שתרגול מדיטציה מביא אותך להיות 'פה', ואם אתה פה אז תכלס הכל בסדר. ברור שאתה יכול למצוא מה לא בסדר, וזה חלק מהעניין, צריך לעבוד בזה. המדיטציה נותנת לך להיות במודעות מסוימת של לצאת קצת מהדיפולט שלך. תחשבי שיש לך גינה של עציצים - ואז במדיטציה אתה אומר אני צריך להשקות את העציצים האלה והאלה - ואתה צריך להשקות אותם כל יום. מה שתשתול זה מה שתקצור".
ונוימן שותל ללא הרף. שתי בנות הוא חובק עם זוגתו השחקנית עלמה זק, נגה (10) ומיה (4), אבל גם בתקופות עמוסות יותר כמו זו, עם תחילת העונה החדשה של "ארץ נהדרת" בהשתתפותה, כל אחד מהם מוצא את הפנאי לחיי ההורות: "שנינו עושים הכל - כל מה שקשור לבית ולבנות. החיים שלנו הם כאלה שלאף אחד אין שעות קבועות, לשמחתי העבודה הזאת מאפשרת לנו זמן להיות עם הילדות, שזה מדהים", הוא אומר. גם בפן המקצועי ניכר שנוימן עסוק בהשקיית עציצים - מפרויקט מסתורי בקשת, לצילומי סרט לצד שלמה בראבא ואבי קושניר, להופעות עם ההרכב שלו "העכבישים מפלוטו" המבצע משיריו של דיוויד בואי, וגם פרויקט מסקרן במיוחד: ערב על גברים וגבריות שהרים יחד עם שי אביבי, אלי פיניש ואורי גוטליב. במסגרת המופע, הנמצא בימים אלה בתחילת דרכו, יושבים הארבעה - גברים בוגרים שכבר עברו דבר או שניים בחיים, ומדברים בלי צנזורה מול קהל - על גבריות. "אנחנו מצחיקים את עצמנו למוות", הוא אומר. "וזה כל כך אישי שקשה לי לתאר לך כמה".
מותר גם לצחוק. אלון נוימן מספר ב-TED על טיפולי הפרייה מנקודת מבט גברית
על מה אתם מדברים שם?
"זה לספר על הרגע שבו הכי לא היית גבר בחיים שלך, לחשוף את הבטן הרכה. לדוגמה, עשיתי לפני כמה שנים הרצאה ב-TED, כמעט 12 דקות על טיפולי הפרייה מנקודת המבט של הגבר המבולבל. אני וזוגתי עברנו עם שתי הבנות טיפולי הפרייה, ובתור גבר אתה עובר כל מיני דברים, אז חלק מההתמודדות שלי היא שאני חייב לצחוק על זה, זה פשוט קורע, סיטואציות כל כך חסרות אונים שזה חייב להיות מצחיק. עשיתי הרצאה שהייתה מאוד חשופה ומרגשת, והתגובות שקיבלתי מאנשים היו 'אנחנו לא יכולים להסביר לך מה זה עשה לנו כששמענו את זה ממך'. יש לנו, לגברים, מצד אחד צרכים ומצד שני התמודדויות שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתן, במופע אנחנו מעלים את זה לשטח - מה זה גבר בעיני החברה, מי הגבר האידיאלי מבחינתך. זו אשכרה שיחה שהייתה יכולה לקרות בסלון, אבל אם היינו יושבים ארבעתנו היינו גולשים למשהו אחר באיזשהו שלב כי זה יותר מדי. דווקא הנוכחות של הקהל, לא יודע להסביר, זה כאילו אתה אומר יאללה בואו נפתח הכל. אין הרבה מופעי סטנד-אפ שמצחיקים ברמה הזו כמו כשיש לך סינרגיה בין ארבעה מוחות שאני מצטנע להגיד - לא רעים".
אז לאיזו מסקנה הגעתם על גבריות?
"אני חושב שעצם השיח - כמו במקרה של טיפולי הפרייה, שפתאום אתה שם את זה במרכז החדר וצריך להתייחס לזה - זה המון. אף אחד לא רגיל לשיח כזה. מצד אחד גברי ומצד שני כזה שמחובר לצד הנשי של גברים. גם לאור Me too שהביא שיח כל כך פתוח וחושפני - עדיין יש אותנו הגברים. הרי כולנו שוחים במן מקום לא נודע - גם אתן וגם אנחנו, אז בואו נדבר".
