חזרתי לרווקות כשאני בת 31 וענייה
"כל הפרידה הזאת הרעיבה אותי. אני מקווה שהוא ישלם. 'משהו בלי אבוקדו. אני שונא אבוקדו', אמר בשקט. יונתן עיין בתפריט. אם הוא מזמין אדממה אני בוכה. עיניו שוטטו אבודות בין שורות היצע המזון, ואז הוא התחיל לבכות. שיט. הוא שם את ראשו על כתפי, ליטפתי את שיערות ראשו הדלילות, כנראה בגללי, והדלקתי סיגריה". קראו את הפרק הראשון ברומן הביכורים של נעה קרמר
נכנסתי לבית הקפה הקבוע שלי ושל יונתן. בא לי להקיא על כולם פה. ראיתי אותו, לחוץ, בוהה בכוס בירה. התיישבתי לצדו אבל לא קרוב מדי, בשתיקה מתוחה. "שחר, אני אוהב אותך", אמר מבלי להסתכל עליי, ממשיך לנעול את מבטו על הבירה הפושרת. "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב אבוקדו", החרמתי את כוס הבירה שלו שהפלא ופלא גם לא החזירה לו מילות אהבה. "אני באמת אוהב אבוקדו", הפנה את מבטו אליי. "את לא עוזבת אותי", הדליק סיגריה וסובב את ראשו בחזרה, נמנע מלפגוש את עיניי.
אבי נפטר וכבר לא יראה אותי לבושה בלבן
במקום לשכב איתי הוא העדיף לצפות במשחק
5 סימנים שמערכת היחסים הגיעה לסיומה
"אתה מוכן להסתכל לי על החזה כשאתה מדבר אליי?". יונתן סירב להסיט את מבטו, גבותיו התחפרו עמוק בתוך מצחו. "אוי, נו, מה? מה?", התעצבנתי. "אתה האידיוט שאוכל מרק עם מזלג וצועק על המזלג שהוא כף לא טובה. עזוב אותי, אני מזלג. זה מי שאני וזהו זה. לך תמצא לך כף. אני מזלג. ביי", נעמדתי בכוונה ללכת.
"אנחנו מגיל תשע עשרה ביחד, שחר, את לא יכולה לעזוב אותי ככה", אחז יונתן את פרק ידי וקולו נשבר. "את לא עוזבת אותי, את לא עוזבת אותי, את לא עוזבת אותי", לחש לעצמו ואז הביט ישירות לתוך עיניי. "את לא עוזבת אותי. את לא".
"אני כן. הנה", הכרזתי וגמעתי את כל הבירה.
"הלב שלי עמוק בתחת, אבל שיזדיין. אני אשתנה בשבילך, מה את רוצה?"
"אני רוצה גבר מכה".
"כן?"
"כן! אני אוהבת טיולים לאורך החוף וליפול במדרגות", צחקתי. הוא לא צחק. מעניין אם הוא ישלם על הבירה. נראה לי שהוא עומד לבכות. "טוב, אני רעבה", התיישבתי וניסיתי לשנות נושא. "נזמין משהו לאכול?"
כל הפרידה הזאת הרעיבה אותי. אני מקווה שהוא ישלם. "משהו בלי אבוקדו. אני שונא אבוקדו", אמר בשקט. יונתן עיין בתפריט. אם הוא מזמין אדממה אני בוכה. עיניו שוטטו אבודות בין שורות היצע המזון, ואז הוא התחיל לבכות. שיט. הוא שם את ראשו על כתפי, ליטפתי את שיערות ראשו הדלילות, כנראה בגללי, והדלקתי סיגריה.
"אין עוד אהבות כאלה" אמר. "אין טוב יותר לי ואין טוב יותר לך, לא קיים. למה לך לברוח?"
"כי יש לי לאן", חשבתי על הדירה ששכרתי מבעוד מועד.
"יהיו לנו שני ילדים", חייך בעצב. "ציפי ובוז'י הבן וצ'יקו ודיקו הבת. ואז נעבור לווילה של סבא שלי בקיסריה. חצר, עליית גג".
"עליית גג? מה אני, אנה פרנק? יומני היקר, שלום, יש נאצים, צפוף פה, יש לי קקי מלא זמן?"
"יהיה לך קקי כל הזמן. מבטיח", יבב יונתן בקול רם מדי. "לא חייבים קיסריה, נמצא לנו בית פשוט מפורמייקה ונלך לאיקאה ונריב שם".
"ואז תוריד את המכנסיים ותשתין על כל ארונות המטבח ואני אגיד לך 'כל הכבוד, מאוד בוגר'".
"פעם היית אוהבת שאני עושה את זה".
"אני כבר לא אוהבת". קמתי ללכת. סנדוויץ' אבוקדו כבר לא יהיה פה. נעמדתי מולו. "אני בחיים לא אשכח אותך, יוחנן", כיביתי את הסיגריה ויצאתי החוצה עם חופן בייגלה.
נכנסתי לבית שלנו. שלו. דירת גג מרווחת עם אי במטבח, מיזוג מרכזי וטיימר בדּוּד. בין כל רהיטי הרוקוקו ווילונות התחרה המרקדים בבריזה המשגעת שהגיעה מהים דרך החלונות הבלגיים, הייתה מזוודה אחת עלובה עם תכולה עלובה עוד יותר - בגדים, כמה קרמים שקניתי בעצמי וטבעת אירוסין מזהב לבן, שני קראט יהלומים בעיצוב אישי וייחודי לי של 'סימה קדמון'. יש רק אחת כזאת. טוב, היא כבר לא שלי.
הסתכלתי סביב, מבט אחרון בבית. נזכרת איך הייתי מאוהבת בו ואיך הוא היה מחבק אותי על הספה ואז לוקח אותי למיטה הבלגית התואמת לארון מהעץ הבלגי ואיך היינו מתנים אהבה אירופאית, ולאחר שהיינו גומרים באקסטזה מנומסת הוא היה מגיש לי ניירות טישו עם נגיעות אלוורה, ואז הוא היה מחבק אותי ונרדם, ובבוקר היינו מחרבנים בתורות באסלה שליד הבידה והמגבונים הלחים והפילינג. נזכרתי גם איך הוא עמל שם, באי במטבח, ואיך בישל לי ארוחת בוקר קונטיננטלית בקלחת קרמית.
לקחתי את הטוסטר, דחפתי למזוודה העלובה ונפרדתי לשלום מהבית. בין כל התפנוקים האירופאיים עיניי התמקדו בסדק שבחלון. תמיד הוא הפריע לי, חורץ את הזיגוג הכפול במעין הצהרת נוכחות ומחריב את כל הפנג שוואי. משום מה מעולם לא טרחתי לתקן אותו. נו, שוין. הסתובבתי וטרקתי את כל הזיכרונות מאחוריי. אני חופשיה.
"את אישה קרה", נשמע קול מהבית. נכנסתי בחזרה.
"מי זה?", הבטתי לצדדים ושמתי לב שהשארתי את תנור החימום דולק.
"חתיכת זונה אגואיסטית, חיית על חשבוננו ועכשיו את עוזבת!", בער תנור הספירלה של 'פיליפס' שלושה גופי חימום קדמיים וגוף חימום עליון מקוורץ, שלוש רמות חימום, 2,400 וואט.
"כן, פיליפס, סוף-סוף אני זונה אגואיסטית. שתיים עשרה שנים שחייתי רק בשבילו", זעמתי על התנור.
"בשבילו? אין לך כלום בלעדיו ואת זורקת הכול לפח, מטומטמת".
"זרקתי לפח כי הוא רצה שאשאר בבית, אדאג לו ואאונן עליו כל היום".
"הוא נתן לך כל מה שאת רוצה".
"אני נתתי לו הכול". כיביתי את התנור ופסעתי בשנית ובאחרונה לכיוון היציאה.
"את תחזרי על שבע!", צעק מאחוריי בשארית סליליו וצחק עד שעומעם.
יצאתי לרחוב וחיכיתי למונית שירות שתיקח אותי לדרום העיר. הרגשתי בטוחה בעצמי, אבל רעדתי. במשך יותר מעשור היה לי את הכסף של יונתן, את החברים שלו ואת המשפחה שלו. אין לי דבר משלי. האשמה גם עליי, כמובן. אני בחרתי לנתק קשר עם חיי הקודמים, לא לעשות כלום עם עצמי ולהקדיש את חיי לאהבה כמו סינדרלה עיוורת. והוא, הוא לא טלית. יונתן נהנה מזה שאני תלויה בו, דחף לשם. עד שנמאס לי. האסימון נפל מזמן, אבל הוא התגלגל ונעלם מתחת לרגלי הספה הבלגית המגולפות בעבודת-יד. רק עכשיו מצאתי אותו, מאובק, אז כרגע אין לי כלום בחיים, כמעט. כן יש לי חוזה שכירות בדירה חדשה, 1,200 שקלים מינוס 6.90, פלוס חופש אינסופי.
ירדתי מהמונית. המזוודה שלי קרטעה על המדרכה השבורה, עליה נגררו פסיעות נעליים קרועות של עובדים זרים ופסיעות יחפות של הומלסים. הגעתי לבניין עם מחלת עור, ספוטים מאירים של פסוריאזיס, צינורות ברזל חלודים מזמרים חלחולים, ותריסים שחייכו אליי עם שיניים שבורות כמו של זוג ההומלסים שגר בכניסה לבניין השכן. בירכתי אותם לשלום ועליתי במדרגות. מזרק וקונדום משומש התכרבלו תחת גופת עכברוש רקובה. אהבתי את הריח. פתחתי את הדלת בקומה השנייה לדירת חצי חדר עם גלריה ורהיטים ישנים, לא שלי. שום מחויבות, שום בעלות.
הנחתי את הטוסטר במקומו החדש, בולט בזרותו האירופאית בין המקרר הזקן והרועש והכירה המתפקדת חלקית. נשמתי את האוויר העומד לרווחה והדלקתי את הדּוּד. "ברוכה הבאה", אורו האדום של הדּוּד בירך אותי והאיר את כל החדר. "זה ייקח לי איזה חצי שעה אם לא אכפת לך להסתובב בתחתונים מסריחים עד אז".
"אני אחכה", הרחתי את שחי ימין. "בסדר, אה? אני ממש לא חסכוני ומשתלם".
לאחר עשרים דקות ומקלחת פושרת החלפתי תחתונים והשתחלתי לחולצת פלאנל ענקית של סנופי. הרחתי את השחי, אחריו את השני. אני נקייה. נעים לי. "ככה, את משאירה אותי דולק? אני עובד על עמלה, לא על טיימר", האיר הדּוּד. שכחתי לכבות אותו, 'סעמק.
"מה, רווקה?" המשיך הדוד.
"אטרקטיבית".
"בת שלושים פלוס?"
"שלושים ואחת".
"נראית יותר. בגיל, לא באטרקטיביות". בחן אותי הדּוּד. "חזה בינוני, רזונת. עיניים חומות וגדולות, קארה גלי כהה. את יודעת, את ממש דומה להלנה בונהם קרטר, אבל כאילו הביאו לה מחבת לפנים. לא יודע, האף שלך פחוס ונוטה הצידה".
"מה שתגיד, לא אכפת לי. טוב לי".
"חכי".
כיביתי את הדוד ואורו האדום התחלף בשחור בולע. אני חופשיה, אבל כמו אינפוזיה, הרגשתי את הבדידות מחלחלת לי לתוך הווריד, טיפה אחר טיפה. ואז, שניה לפני שנרדמתי, עלה לי רעיון. אני יודעת בדיוק עם מי אני צריכה לדבר, אם הוא יסכים לדבר איתי.
-המשך בפרק הבא.
מתוך רומן מאת נעה קרמר
