בנות פריז
את החברה הראשונה המתולתלת, הכרתי בגיל שש עשרה בתנועת נוער.
היא מצאה חן בעיניי עם השיער האמיץ, הזהוב והצחוק המתגלגל שלה. רציתי שהיא תהיה חברה שלי.
לפני שהבנתי מה קורה, היא תפסה אותי ברגליים וגררה אותי על הרצפה.
שרנו אחת לשנייה
״You are my Sunshine״
ואפילו ברחנו לגלידה באר שבע במרכז המסחרי.
באותו היום היא הזמינה אותי לישון אצלה.
כל הלילה דיברתי ודיברתי. כל כך שמחתי שיש לי חברה, לחלוק את עצמי איתה.
והיא רק חששה בליבה שלא אשתוק לעולם. היא רצתה כבר לישון.
את החברה השנייה, הברונטית, הכרתי כשהיינו חיילות.
היא רצתה להיות חברה שלי ואני לא ידעתי איך לפרש את הסקרנות שלה.
היא עמדה קרוב ודיברה אליי במבט ישיר ונרגש.
מעבר למשקפיים נבונות, עם גוף זקוף וצוואר אצילי של ברבור.
היא אהבה לרקוד והזמינה אותי לדייט.
ככה בין מופע מחול בסוזן דלל וארוחת ערב בגוז ולוז, ישבנו וקשקשנו היא ואני, ישבנו בין הפטיפון לתמונות הממוסגרות שעיצבו את המסעדה החשוכה.
לא הצלחתי להתאפק ונשבתי בקסמה.
מאוחר יותר הן נפגשו באקראי שתיהן וגילו שהן חולקות את אותו תאריך הלידה.
תגלית מרגשת ומשונה. וככה הפכנו חברות. אחת של השנייה.
הראשונה מבניהן, המתולתלת הפכה לאמא לילדה קסומה. רוב יומה היא יושבת מול אנשים. מטפלת ומקשיבה להם. משקפת להם את עצמם חזרה. מפיצה אור, בהירות, מאירה את חייהם.
השנייה הפכה לרופאה בעלת נפש של משוררת. גם היא מטפלת באנשים בדרכה. מנתחת עיניים ועוזרת אפילו לעיוורים לראות. גם היא אמא לזוג בנות שלומדות בגן מונטסורי ומשחקות בצעצועים מעץ (חס וחלילה לא מפלסטיק). הן מתפלשות כל היום בטבע ובחול ונושאות את אותו המבט המסוקרן שהיה ניכר בעיניה כשהיינו נערות.
מאז שהיינו בנות שמונה עשרה הבטחנו לעצמנו שניסע יום אחד יחד. אבל איכשהו, לחיים יש קצב משל עצמם. ילדים, בני זוג, עבודה. מפה לשם אף אחת לא הספיקה וזה אף פעם לא יצא.
והנה, אחרי עשרים שנות חברות זה סוף כל סוף קורה.
ארבעים ושמונה שעות יחד בפריז. שלושתנו באותו החדר.
התרגשתי עד כדי כך שלא נתתי לתפקיד הקבוצתי שהוטל עליי להרתיע אותי.
אמנם ״נדפקתי קלות״ וקיבלתי לישון על הספה המתקפלת. ואם זה לא הספיק, נשלחתי מטעם החבורה כשאני לבושה בפיג’מת הדובונים המכופתרת שלי, לרדת לקבלה לבקש מעביר. הבחורים בקבלה הביטו בי בתמיהה.
כולם בני שש עשרה. תזכורת נוספת לך שאנחנו כבר לא ילדות.
ובכל זאת למרות הגיל, התרוצצנו בעיר ודיברנו שטויות.
רקדנו ברחובות ונגררנו עד לכנסיית נוטרדאם בלילה פריזאי קריר וקסום. הגיבן לא היה שם. אבל חיכתה לנו בפנים אישה ששרה בקול מלאכים. והזכירה לי מה באמת שווה בחיים האלה.
כמה לאומנות, אהבה, אמת וחברות יש מקום בנפשו של האדם. בנפש שלי.
הלכנו יחד שלושתנו לכל המקומות אותם אהבה אחותי. אחותי שאמנם היא כבר לא כאן, ועדיין, שלושתנו מתעקשות להזכיר. עדיין מבקשות לחלוק ולחגוג איתה.
אכלנו את הקרפ סוזט שהיא אהבה ושתינו קפה בחנות ספרים יד שנייה שבה היא ביקרה.
חגגנו כאילו שהיא שם. איתנו. ברחובות פריז.
אחותי היפה היקרה. ליוותה אותנו גם כאן. במסע.
בסוף הטיול הבנתי שאני כבר לא נערה בת שש עשרה, בעיקר כי נתפס לי הגב מהספה המתקפלת. כולנו הצטננו ואני גם הוספתי לחבילה דלקת בעין שמאל. מזל שהייתה איתי רופאה.
נזכרתי בה שוב, באחותי. היא זאת שהייתה לוחשת באוזני, עד היום אני שומעת את קולה מרגיע אותי. מזכיר לי ״אל תדאגי תמי. תסמכי על עצמך. את עושה טוב. את נפלאה. באמת״.
לפעמים נדמה לי שהיא ידעה לאהוב אותי יותר ממה שידעתי לאהוב את עצמי.
לאחרונה זה חסר לי המבט והקול שלה. הקול שאוהב אותי. סתם ככה כמו שאני. שלא שופט או מבקר אותי. שלא מסביר לי איך אני אמורה להיות ואיך הדברים צריכים להראות. הבנתי שיש זמנים כאלה בהם אין לי מקום להכיל ביקורת או שיפוט. יש ימים בהם אני זקוקה אך ורק לחיבוק. לאהבה של אחות או של חברות מכילות שעומדות עם הפונפון ומריעות לי באצטדיון חיי בקול גדול. ״הן בעדי. כן אלה, שרוקדות שם מאחור. אלה שמקפצות ועושות שפגט. שצוהלות שם בגאווה. ללא סיבה. החברות שלי!״
כמה זה נעים שיש אותן. שגם כשאני עם דלקת עיניים הפנים שלי נראות לחלוטין אי סימטרית, אני עם מעיל שהוא למעשה שמיכת פוך ענקית. יש לי צחוק של ילדה שמתלהבת מבדיחות קרש. והנה, הן עדיין אוהבות אותי. והן אפילו בעדי. מתלהבות ממני. מחזקות אותי. ככה סתם ממש כמו שאני.
בלילה האחרון בעודנו נוסעות במונית עברנו לרגע, מול מגדל האייפל והוא נצנץ במלוא אורו כמו מופע זיקוקים מרהיב.
חברתי המתולתלת והפרועה החליטה שהיא עוצרת בקפריזיות את המונית והולכת לאייפל לבדה. היא ביקשה להצטלם עם המונומנט המרהיב הזה. לבסוף,
אחרי שיח ממושך היא השתכנעה שללכת לבד בחושך בשעת לילה מאוחרת בכדי להצטלם שם לבדה זה אולי לא רעיון מזהיר. היא השתכנעה שנשאר יחד שלושתנו. וחזרנו למלון. כל זה, לא לפני שפרצנו בצחוק היסטרי וחסר מעצורים. צחוק בריא כזה של נערות. ילדות שלא יכולות לשלוט בהנאה הגולמית, בשמחה הכנה שלהם.
כמה זה מפליא לגלות שלמרות שאנחנו אימהות כנראה תמיד עמוק בתוכנו, נשאר ילדות.
וכשאנחנו יחד, אנחנו עדיין קצת אינפנטיליות, משתוללות ועושות מלא אבל. מלא שטויות.
ואיזה כייף זה שיש כאלה מן חברות. שאוהבת אותי בדיוק אבל בדיוק, כמו שאני.
וגם אני אוהבת אותן.
בלי תו מחיר, בלי גבולות ובלי שום תנאים.
סתם ככה.
חברות.
