קצפת, היטלר ואונס על הבמה: "חלום ליל קיץ בחלל" היא ההצגה הכי ביזארית שתראו
כל המוזרויות שבעולם מופיעות בהצגה שיצרו אריאל ("דגל בישבן") ברונז ועידית הרמן: מתכנים פורנוגרפיים ועד לדמויות כמו אייל גולני, גל גדול וסמי הרמאי. אז פרובוקציה יש, נועזות יש, וצופה אחת בטראומה יש - ורק דבר אחד לא ברור: מה הפואנטה של כל זה?
הלם, ניתוק, יכולת לתקשר במילים קצרות בלבד - "היי", "ביי", ו"תודה" - אובדן התמימות, תחושה שכלום כבר לא יוותר כשהיה - זו הייתה התחושה ביציאה מתיאטרון קליפה, אחרי הצפייה ב"חלום ליל קיץ בחלל". מדי פעם צפה בזיכרון תמונה - דילדו ענק, שד אימתני רוטט, היטלר, שואב אבק שהופך לחללית, קצפת, ראש של חמור, ראש של סוס, דגל ישראל, בובת גומי, סצנת אונס - מעין מתקפה אפילפטית של כל הביזאר שבעולם. "היי, התחת הזה מוכר לי", חשבתי כשהישבן של במאי המופע ריצד מולי חשוף באחת הסצנות היותר עדינות ונורמטיביות בהצגה. שיוויתי בנפשי דגל לבן נעוץ בחריץ, והכל התבהר: אכן, זה אריאל ברונז.
המופע, המוגבל מגיל 18 ומעלה, מגיע עם אזהרת צפייה מפני תכנים מיניים ואלימות. בצדק. טוב היה אילו בכניסה הייתה איזו סלקציה, או מינימום כמה שאלות לבדיקת כשירות הקהל. למעשה, היצירה האקסצנטרית והנועזת שיצר ברונז וביים יחד עם עידית הרמן, היא כה מופרעת ומטורפת, כל כך לא מיועדת לכל אחד, עד כי היא מותירה את הצופה כנוע, צוחק בחוסר אונים אל מול התרחיש שנקרה בדרכו. שבוי בזיכרון האימג'ים שאליהם נחשף זה עתה.
בכל זאת, מגוחך לצפות למידה של עידון מיוצר שבין תחיבת דגלים באיזורים המוצנעים, נוהג לאזוק את צווארו בשלשלאות ביום השואה הבינלאומי סינס 2017. "היום רובכם כאן עיתונאים, לכן צחקתם פחות. אני רק מבקש, כתבו דברים ממש טובים, או ממש רעים - לא באמצע", פנה ברונז, מלך מלכי הפרינג', לקהל בסיום. פתאום הוא נראה רציני ומאופק - שום זכר לתחפושת הסיליקון הצמודה בעלת השדיים הנדיבים שעטה על עצמו רגע לפני כן.
ההצגה לוקחת נתח ממחזהו המוכר של שייקספיר: שישה בעלי מלאכה מבקשים להעלות מחזה על סיפור אהבתם של פירמוס ותיסבי. במקרה שלפנינו, החבורה, שכוללת שחקנים כמו אייל גולני, סמי הרמאי, גל גדול ומיכל בקטנה - שאיכשהו נקלעו לסיטואציה - נשלחת לחלל.
בהפקה הזו, הפיות מתחלפות בשדונים על שם בני סלע, משה קצב וחנן גולדבלט, וגיבורינו מוצאים את עצמם בתוך עולם כאוטי שתכליתו ניצול מיני ברוטלי. סצנת האונס שמתרחשת לנגד העיניים היא חוויה קשה מאוד לצפייה, ועקבות הבכי הממושך של הקורבן מהדהדות עוד הרבה אחרי סיומה. העירום הוא שליט הבמה הזו, ומופיע בה בצורות שונות, יחד עם אקטים בוטים כמו סקס עם בובת גומי ושאר דימויים פורנוגרפיים, יצירתיים יותר או פחות. בטוח לא משהו שמישהו מורגל לראות בתיאטרון. בתום ההצגה, החרדה קפאה על פניי. זו ללא ספק החוויה הכי קיצונית ומוזרה שהזדמנתי אליה בשם האמנות.
גם חבורת המשתתפים עצמה מורכבת מקובץ מגוון של בעלי מלאכה שונים, לאו דווקא שחקנים, כפי שמדגיש ברונז בתחילת המופע. גל וולינץ, למשל, הוא אמן פרפורמנס שקיבל 2.5 מיליון צפיות ביוטיוב כשהעלה גירסה משלו לקליפ של בריטני ספירס; זיו בראשי היא מוזיקאית שבכלל הוצגה בתחילת ההצגה כחולת סרטן, וקזויו שיונורי הוכרזה כמי שהתגלתה ב"נינג'ה ישראל" ולוקטה אל הקאסט. עוד הופיעו ארם רבינוביץ', עודד צדוק, רעות רבקה בעלת הקול האופראי המרשים ואור לב ארי שהיה הכריזמטי (והשפוי) מכולם, והפגין יכולות משחק נהדרות.
מה יש לומר על מפגן כזה של מוזרות? קודם כל, שהיא נחוצה ומבורכת בכל חברה, כי אם לא, עוד נמות משעמום או מקונבנציונליות. אבל גם מוזרות צריכה להיעשות בחוכמה. בסופו של דבר, ב"חלום ליל קיץ בחלל" יש מרכיבים מוכרים ושגורים - פרובוקציה, מיניות, זעזוע, פוליטיקה, משחק בין ישן לעתידני ודמויות מפתח שהושאלו מכותרות החדשות. אבל איפה המסר החתרני והבועט? הביקורת הנוקבת והבלתי מתפשרת שיכולה להיאמר רק בשוליים של השוליים? חופי הפלא קוראים לצופה, אך מותירים אותו מבולבל ותועה. מה התועלת בכל זה? מה הפואנטה? מי הזיז את התמימות שלי? ואין לי בעיה להיפרד ממנה, באמת שלא, אבל היכן ההצדקה. אם הרמן וברונז שואפים למתג את עצמם בנקודה הכי רחוקה על ציר האקסצנטריות וגם להותיר רושם אמיתי, כדאי שיתאמצו יותר, כי הגבול בין הברקה לטעם רע הוא עד כדי כך דק.
