"אנחנו יודעים לשרוד": הפוסי של לוסי חוגגים 20
הם התחילו לנגן בלי כלים, מימנו את אלבום הבכורה שלהם ממכירת מריחואנה ופרצו לתודעה לאחר שאיבדו את חברם וסולן הלהקה בפיגוע קשה. 20 שנה אחרי שקמה ביבנה, חברי להקת הפוסי של לוסי עדיין מנסים לתקן את העולם באמצעות פאנק: "אין לנו פילטרים, אנחנו צועקים לתיקון". ריאיון
כבר 20 שנה שחברי להקת הפוסי של לוסי מנסים לתקן את החברה הישראלית. גם מי שאינו בקיא בשוליים של המוזיקה הישראלית שמע על החבורה הזו, לראשונה ב-2002 כשהם איבדו את הסולן שלהם בפיגוע, וב-2011 בזמן המחאה החברתית שהיו מראשוניה. "תמיד הייתי בשוליים", אומר עמית אדן, סולן הלהקה, "באיזשהו שלב יצאתי גם מהשוליים, מחוץ לסיסטם", הוא מספר על התקופה שבה טייל עם משאית וקבוצה של צוענים ברחבי אירופה במעין קרקס טכנו מתמשך. היום הוא עדיין מחוץ לנתיב הסלול, חי עם חברתו ובנותיו בחווה בדרום צרפת, "בשטח הררי בתוך עמק, איפה שהקשת בענן מתחילה על נהר באמצע שמורת טבע".
החזון הפסטורלי נשמע שונה מאוד מהנוף של יבנה, אבל לפני שני עשורים אדן היה ילד שעבר בין בסיסים שונים של צה"ל עם משפחתו כמו יתר חברי הלהקה, עד שכולם מצאו את עצמם בעיר הדרומית. "יבנה הישנה הייתה עיר של פשע והרעיון היה לחבר את אנשי הקבע - משפחות טובות כביכול - ולעשות כור היתוך כזה. פה התחברנו ולמדנו ביחד בכיתות של ילדים 'טובים' ו'רעים'", אדן מספר על האקלים שבו צמחה להקת הפאנק. "שם פגשנו בפעם הראשונה את הקושי של החיים עצמם. אנשים שאין להם את הדברים הבסיסיים - צעצועים או אוכל לפעמים, משפחות קשות יום. היינו מסתובבים בבתים של החברים שלנו והאי שוויון נגע לליבנו. זה היה הבסיס של החיבור שלנו לעולם המחאה".
עוד בערוץ המוזיקה:
לקרוא ולקנא: עיתונאי המוזיקה שהיה בזמן ובמקום הנכון
הראל מויאל: "שמח בשביל הראל סקעת ושירי מימון"
"הוא השטן": איך הפך אר. קלי לאיש השנוא באמריקה?
ובאופן טבעי פניתם לפאנק?
"כן, יבנה היא עיר מאוד משעממת כי היא דתית, ואין כל כך מה לעשות. אז כל הזמן היינו יושבים ברחובות, היינו צריכים למצוא דרכים משלנו להפיג את השעמום ולקחנו את זה למקום של היצירה שזה לכתוב שירים, ללמוד לנגן".
החבורה לא באמת ידעה לנגן על אף כלי ועל תמיכה מההורים לא היה בכלל מה לדבר, אז נדרשה יצירתיות. "למתופף הראשון מידן, לא הייתה מערכת תופים, בהפסקות הסתובבנו סביבו ושמנו את הידיים שלנו וכל פעם שהוא הכה על היד שלך היית צריך לעשות סאונד מהפה שמתאר את החלק של התוף - אם זה היה סנר, או מצילה. והיה מישהו שמלווה גיטרה בלי גיטרה בכלל – הוא היה שר טה נה נה".
מפה לשם הלהקה החלה לנגן על כלי נגינה אמיתיים ולהופיע, השלב הבא היה להקליט אלבום וגם פה החבורה נתקלה בקושי כלכלי ופתרה אותו ביצירתיות לא ממש חוקית. "אפשר להגיד שמכרתי מריחואנה ביבנה, ומהכסף הזה נכנסנו לאחד האולפנים השווים בתל אביב - אולפני הצוללת שבזמנו הקליטו שם סטארים כמו מוניקה סקס".
כמו בכל סיפור על להקה שהצליחה, אחרי שלב ההקמה מגיע שלב הפריצה, אלא שבסיפור של הפוסי של לוסי, הפריצה וההצלחה מהולות בטרגדיה. יומיים אחרי הופעת הבכורה של הלהקה במועדון הפטיפון בשנת 2002, עומרי גולדין סולן הלהקה שהיה חייל בזמנו - נרצח בפיגוע במירון. "היינו פצועים מזה ממש, ישבנו כולנו ביחד ופשוט בכינו ונשברנו והיינו בחוסר ודאות. איבדנו את הדבר הכי יקר לנו, עומרי היה החוט המקשר בין כולנו".
מצד אחד, האובדן פירק את חברי הלהקה רגשית, מצד שני, התקשורת סיקרה את הסיפור בהרחבה היות וגולדין היה בן למשפחה שפעלה למען השלום וחיה בדו קיום באזור משגב שבצפון. הרקע שלו בלהקה הוביל לא רק לכתבות, אלא גם להשמעות רבות של הלהקה ברדיו המיינסטרים וכך המוות שלו הפך את הלהקה למוכרת. "לא הצלחנו לנגן ולקח לנו כמה חזרות תרפיות בשביל לחזור לעצמנו ולהצליח לנגן. הקול של עומרי היה כל כך חסר, זה היה פשוט מצמרר", מספר אדן על התקופה ההיא. אבל הם בכל זאת הצליחו להרים את עצמם ולעלות לבמה להופעות שנקבעו עוד לפני מותו.
"היה ממש קשה לעלות על הבמה, זה היה עם ורידים פתוחים. אבל הגיעו כל כך הרבה אנשים, חברים ומשפחה וקהל שבא לתמוך בדרך שלנו וזה חימם את הלב ונתן לנו את הדלק להמשיך הלאה והלאה, קיבלנו חיבוק מטורף".
ועד היום הוא חלק מהיצירה שלכם?
"כן. בדיוק כתבנו שיר שבימים אלו מוקלט והוא מספר את הסיפור על מי אנחנו, אבל הטקסט שעובר בין חברי הלהקה נכתב מזווית הראייה של עומרי - כאילו הוא מספר איך הוא רואה אותנו היום. הוא מלווה אותנו מאז בכל דבר שאנחנו עושים, גם בלי קשר למוזיקה, כחבר, זה רץ איתנו ביומיום".
איך יוצרים יחד 20 שנה? לא נמאס אחד מהשני?
"ממש לא. אני חושב שהחברות העמוקה שלנו והאידיאולוגיה בשירים שלנו, הצעקה שלנו היא צעקה נכונה ואמיתית שבאה מהלב. זה משהו שמחבר אותנו כאנשים, כחברים וגם ביצירה".
על מה אתם צועקים?
"אנחנו מדליקים נורות אדומות על כל דבר שהוא עקום בחברה. אנחנו מדברים ממקום של שיוויון של בני אדם, של לראות אחד את השני מגובה העיניים. מדברים על החזיר הקפיטליסטי, על דור סינתטי שהלך לאבדון עם השנים. אנחנו צועקים לחברה עצמה למקום של תיקון".
צריך לומר, הפוסי של לוסי לא רק צועקים אל תוך המיקרופון או דרך דיסטורשנים סוערים. הם גם עושים - בהופעות שלהם הם מבקשים מהקהל להביא תרופות, מזון יבש ובגדים ומחלקים אותם לנזקקים. במחאת האוהלים הגדולה של רוטשילד, חבר הלהקה נטע גופן תפקד ככוח חלוץ, כשהיה בין הראשונים להקים דוכן הסברה ומאהל בשדרה והיה שם כשהמחאה התל אביבית סחפה את המדינה וגם משכה פוליטיקאים ושאר בעלי אינטרסים. "כשמירי רגב הגיעה, גופן פשוט גירש אותה משם לפני שהתראיינה, ראו בשידור חי שהוא בא ושפך עליה מים. אני חושב שההשפלה הזו גרמה לפוליטיקאים להיזהר מלהגיע לשם".
אין הרבה אמנים שעושים מחאה היום בארץ
"בישראל של היום,יש איזשהו סדק. אני מרגיש את זה גם מעבר לים. מה שקרה בשנים האחרונות משנות ה-90 ועד היום, יש פה פחד לבוא ולהגיד מה אנשים באמת חושבים. זה לא שהם לא אומרים, הם אומרים את זה במילים אחרות, מעבירים את עצמם פילטרים".
כדי לא להרחיק את הקהל?
"גם כדי לא לאבד קהל, וגם כדי שלא יעשו עליהם אמבוש. דוד שלי גיל דור מנגן עם אחינועם ניני ואני חושב שהיא אחת האמניות הראשונות שחטפה על הראש על אמירות מסוימות שהולכות לכיוון שלום. אבל אחרי שעושים אמבוש על אמן כמוה אז אחרים מפחדים לבוא ולהגיד את הדעות שלהם או בכלל ליצור את זה בתוך המוזיקה שלהם. הגדולה שלנו זה שאין לנו פילטרים ואנחנו לא מפחדים להעליב - אנחנו אמיתיים. אבל אנחנו לא היחידים, יש עוד, כמו הדג נחש לדוגמה".
בלי פילטרים ובלי להתנחמד, הפוסי של לוסי שהחלה כלהקת פאנק בגישה וגם ברמה המוזיקלית, הרחיבה את המנעד בשנים שחלפו ועדיין היא מקוטלגת לז'אנר הכסחיסטי. "בטקסטים ובנשמה אנחנו פאנק ואנחנו מאוד גאים בזה. מוזיקלית אנחנו רצים על כל דבר שמרגיש ביצירה, אם יש לנו טקסט שמרגיש כמו היפ הופ נוציא אותו כהיפ הופ או יש לנו דברים אוריינטליים עממיים, קצת מזרחית ואפילו הווי של סלסה", אומר אדן.
לא רק הסגנון המוזיקלי השתנה, גם האקלים שבו הם יוצרים. מכיוון שלא כולם חיים בארץ הם משתמשים בפלטפורמות הטכנולוגיות כדי ליצור יחד. כך הם יצרו את האלבום האחרון "מסיתים למרד", אבל עבור אדן מדובר כבר בפורמט מיושן. "אני לא מאמין באלבומים אלא ביצירה שלא נגמרת. יש לך את השיר שלך, אתה יכול להוציא אותו היום ולהמשיך הלאה. הקונספט של להוציא אלבום ולתת לקהל להמתין לך שנה, שנתיים, חמש - זה נורא יפה אבל זה שייך לשנות ה-90. אנחנו ב-2019 וכולם רוצים הכל מהר. אני מאמין שהיום החיבור האמיתי והעמוק עם הקהל הוא להיות כל הזמן בקשר וכל הזמן לשחרר ולתת לקהל ואתה מקבל ממנו חזרה זה נהיה גוף אחד".
אז הקהל הוא חלק מהלהקה
"כן בדיוק. כלומר היום אני יכול להוציא שיר ותוך שנייה להרגיש את החיבור עם הקהל. היום הרבה להקות עושות הדסטארט אנחנו בעולם חדש של קהילות. אני אישית מעדיף כל הזמן להיות בקשר עם הלהקה ולתת ולתת ולקבל ולקבל".
מחר, יום ד', הפוסי של לוסי יעלו על הבמה בבארבי בתל אביב למופע מיוחד שיחגוג 20 שנה ללהקה והם רק רוצים לתת. בהרכב הנוכחי יופיעו אדן הסולן, נטע גופן הבסיסט, ארז שמידע הגיטריסט - שלושתם ממייסדי הלהקה, אליהם הצטרפו עידן כץ בגיטרה, אריאל אוליביה חשבון בתופים, גור שפיגל בפרקשן ואסף לוקיי על הטרומבון. את ההופעה תפתח להקת לאה קטמין של גופן המחוברת לגרעין האוהדים של הפועל תל אביב ומבצעת שירי אצטדיונים. "ננגן שירים מכל הזמנים, מכל הצבעים, בכל התדרים", מספר אדן ומוסיף שהאחים צברי שחורכים את הבמות בימים אלה יצטרפו אליהם. "כבוד גדול מאוד לארח אותם. כל הפאנק בארץ בתקופה מאוד פורחת כרגע".
אתם האבות המייסדים
"בצניעות? לא יודע. אנחנו אלה ששרדנו, אנחנו השורדים. היו לפנינו ויהיו אחרינו, אנחנו פשוט יודעים לשרוד".
