להבין את הבחירות: הקולות שמחליפים מפלגות
הסכמי העודפים אמנם שומרים על הקולות בגוש, אך לא ממלאים לגמרי את רצון הבוחר. איך בדיוק זה עובד, ולמה מי שהצביע לישראל ביתנו קיבל מנדט נוסף לכולנו?
הפוליטיקה הישראלית יצרה לעצמה לאורך השנים הרבה מנגנונים מיוחדים כדי לפתור את שאלת הייצוג בכנסת. אחד מהם, ואולי המוכר מכולם, הוא הסכם העודפים, שנחתם בין מפלגות שונות עוד מימי אסיפת הנבחרים.
עוד בסדרת "להבין את הבחירות":
כל העדכונים וכל מה שצריך לדעת על הבחירות במקום אחד - מתחם הבחירות של ynet
מדובר במהלך חוקי שמאפשר למפלגות לכרות הסכם עם מפלגה אחרת לחלוקת המנדטים ביניהן. ההסכם מאפשר למעשה להעביר קולות מאחת לשנייה לאחר ספירת כל הקולות, במסגרת חלוקת המנדטים.
אז איך זה עובד? לאחר שכל הקולות נספרים הם מחולקים בין כל המפלגות שעברו את אחוז החסימה, ביחס ל-120 חברי הכנסת. המספר השלם שיצא לכל מפלגה הוא מספר המושבים שלה. אבל כמו בחיים עצמם, המספרים לא תמיד מסתדרים, וכך נוצרים עודפים – מנדטים שלא חולקו מכיוון שלכל מפלגה יש מספר קטן מדי של קולות כדי להשלים למנדט. כאן נכנס לפעולה הסכם העודפים.
על פי ההסכמים, המפלגה שיש לה את מספר הקולות העודפים הגבוה יותר זוכה בקולות המפלגה השנייה ובמנדט הנכסף. בדרך כלל המפלגה הגדולה יותר היא זו שתזכה במנדט, מכיוון שיותר אנשים הצביעו לה. הסכם עודפים יכול להתממש רק בתנאי ששתי המפלגות עברו את אחוז החסימה ובתנאי שההסכם הוגש לוועדת הבחירות עשרה ימים לפני הבחירות ואושר על ידה.
אבל לפעמים חתימה על הסכם עודפים עלולה להזיק, במיוחד אם המפלגה השנייה לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות 2003 חתמה מפלגת "שינוי" של טומי לפיד על הסכם עודפים עם מפלגת הירוקים. בשל העובדה שהסכמי העודפים פועלים רק בין מפלגות שנכנסות לכנסת, החבירה של שינוי לירוקים הייתה לה לרועץ, מכיוון שהשנייה לא עברה את אחוז החסימה והקולות הושלכו לפח, במקום שיקדמו את שינוי.
בבחירות לכנסת ה-12 נמנעו המפלגות מולדת וצומת מלחתום על הסכם עודפים ביניהם והעדיפו לחתום עם מפלגות אחרות, בכך הפסידה צומת מנדט שלישי על חשבון מפלגת העבודה.
הרבה מפלגות גדולות נוהגות להפעיל שיקול מתמטי שלפיו עדיף לה לחתום על הסכם עם מפלגה קטנה יותר כדי לזכות בעוד מנדט. הבחירות הקרובות צפויות להיות מעניינות בתחום הסכמי העודפים ולו רק בשל העובדה שבדרך כלל מפלגות בכירות לא נוהגות לחתום על הסכמי עודפים עם מפלגות חדשות מתוך רצון לערער את הלגיטימציה של החדשות ולמנוע מהן לעבור את אחוז החסימה.
עם זאת, רוב המפלגות נוהגות בדרך כלל להיכנס להסכמי עודפים לא רק בשביל לזכות בעוד מנדט, אלא גם כי סירוב לחתום על הסכם יכול להביא לביקורת חריפה נגד המפלגה שמסרבת. הסיבה לכך היא שבדרך כלל הסכמי העודפים נחתמים בין מפלגות מאותו מחנה פוליטי, במטרה לשמור על הקולות.
אבל אל מול השבחים על ניצול כל הקולות בבחירות, יש גם קולות של ביקורת על הסכמי העודפים. "בשיטה הזאת יש עיוות קל של הדמוקרטיה, כי לא כל קול הולך בדיוק לאן שהבוחר רצה", אומר פרופסור גד ברזילי מאוניברסיטת חיפה. "מצד שני, ההסכמים נחתים לרוב בין מפלגות שדומות אידיאולוגית ולכן ההנחה היא שהנזק לרצון הבוחר הוא יחסית מוגבל".
טענה נוספת "לרעת" הסכמי העודפים היא שהם יוצרים מוטיבציה להקמת יותר ויותר מפלגות. "מאז שנות התשעים מספר המפלגות הקטנות בארץ עלה", הסביר פרופסור ברזילי. "זה משפיע רק בשוליים כי לפי השיטה ממילא אלו שלא עוברות את אחוז החסימה לא מקבלות את הקולות העודפים. אבל השיטה הזאת היא בהחלט תמריץ שלילי להקמת מפלגות קטנות".
הוא הוסיף כי אינו מאמין שהישראלים מחשבים את הסכמי העודפים בשקלול החלטתם למי להצביע. "מה שמדריך את הבוחר הישראלי זה אם יש סיכוי שמפלגתו תעבור את אחוז החסימה או לא. לדעתי מדובר בשיטה טובה כי רצונו של הבוחר נשמר. עדיף שקול לא יירד לטמיון אלא יחבור לגוש הפוליטי הרלוונטי".
לפנייה לכתב/ת 
