ואז הכינור נמס: האיש שבונה כלי נגינה מקרח
באלפים האיטלקיים יוצר טים לינהרט כינורות, תופים ומנדולינות ממים קפואים, ומעלה קונצרטים באיגלו של 200 צופים. כשהקהל נכנס הטמפרטורה כבר לא מינוס 12, וצריך לכוון את המיתרים מחדש
כשטים לינהרט החל לבנות כלי נגינה מקרח היה סיכוי גדול יותר שהם יתפוצצו בהקשה הראשונה מאשר שהם יפיקו מוזיקה, אבל מאז הוא כבר עשה דרך ארוכה. לינהרט, שנולד בארצות הברית, מנהל כיום תזמורת-קרח של מוזיקאים מקומיים, שמעלה סדרה של קונצרטים בטמפרטורה של מתחת לאפס באיגלו גדול באלְפּים האיטלקיים.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
"במשך 16 שנה בניתי פסלים משלג ומקרח באתר הסקי שממנו אני בא בניו מקסיקו, ואז החלטתי שיהיה מגניב להכין פסל של כינור", מספר לינהרט, כיום בן 59. "שמעתי צליל עולה מבפנים וחשבתי לעצמי 'וואו, זה מרגש כל כך, אם רק אהדק את המיתרים קצת יותר זה יהיה חזק יותר'". אלא שלינהרט הידק אותם קצת יותר מדי, וכינור הקרח התפרק לחתיכות קטנות. "ובכל זאת, שמעתי מספיק – זו הייתה ההתחלה", הוא מספר.
באתר ספורט החורף פאסו פרדיזו, בגובה של 2,600 מטר, כלי נגינה עדיין נשברים ומתפרקים לפעמים באופן ספונטני בגלל עדינותו של הקרח, אבל זה מתרחש לעתים פחות קרובות מבעבר, וכשזה מתרחש – כבר לא מדובר במקרה אבוד.
לינהרט כבר בנה כאן כינור, ויולה, מערכת תופי טימפני, קסילופון, כינור בס, מנדולינה, צ'לו, ואפילו המצאה משלו – רולנדופון גדול, צינור-הקשה ענקי העשוי כולו מקרח. לבניית מנדולינה מקרח נדרשים חמישה או שישה ימים, ואילו לבניית כלים גדולים יותר עשויים להידרש חודשים. "זה חומר נהדר כי אתה יכול גם להגדיל אותו וגם לקצץ אותו, והוא חינם. הבעיה היחידה היא שבטמפרטורה של מעל לאפס הוא נמס".
באיגלו יש 200 מושבים לצופים, ובשל משקלם של כלי הנגינה, בחלק מהם מנגנים בעודם תלויים על טבעות של מטפסי הרים ומחוברים לתקרה בכבלי פלדה. כדי לאחסן אותם מכניסים רבים מכלי הנגינה לגומחות בקירות האיגלו.
הצ'לן ניקולה סגטה, שעזר לבנות מקרח את כלִי הנגינה שלו, אומר שצלילם של כלֵי הנגינה העשויים כך "קריסטלי יותר" משל כלי עץ קלאסיים. "הם שבריריים באופן בלתי רגיל", אומר סגטה, "וכשאתה בונה אותם יש תמיד סכנה שהם יתפרקו לאלפי חתיכות". אבל לדבריו המוזיקה המופקת בכלי הקרח האלה מעוררת תגובה רגשית גדולה בקהל, בניגוד מוחלט לשבריריותם.
כלי הקרח מצריכים הגברה, וטכנאים נאבקים באופן בלתי פוסק כדי לאפשר לצליל להמשיך לבקוע מהם בשל התנאים הקשים. כשהקהל נכנס לאיגלו, שבו הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 12 מעלות צלזיוס, מבנה הקרח מתחיל להתחמם, וכך גם כלי הנגינה עצמם, ולכן המוזיקאים נאלצים כל העת לכוון אותם מחדש.
על כל פנים, גמישותו של הקרח היא גם יתרון. "כשהכלים נבנים ורק נכנסים לשימוש הם נשמעים קצת מתכתיים, אבל ככל שמנגנים בהם יותר הצליל גדל", אומר לינהרט. "בתוך שעתיים מרגע תחילת הנגינה הצליל יגדל פי שניים ויהיה הרבה יותר נחמד, כי הקרח מגיב לרטט העובר בו ומתחמם, כאילו עושים לו עיסוי".
את ימי הקיץ מבלה לינהרט עם אשתו השבדית ועם בנם הצעיר בצפון שבדיה, ושם הוא מטפל בגינה ויוצר חפצי אומנות שאינם עשויים מקרח. באיטליה, חלק מכלי הנגינה הקפואים שלו נשמרים בינתיים במקפיא לחורף הבא. "אם הם ישנים ונשחקו פשוט נכה בהם בפטיש או שנשאיר אותם בחוץ, בשמש, כדי לתת להם למות", הוא מסביר.
לפנייה לכתב/ת 
