ניצול הטבח ממינכן: "ההליכה היא החיים שלי"
גם כשהוא מתקרב לגיל 83, פרופ' שאול לדני לא עוצר לרגע. האיש ששרד את השואה, ניצל מטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן וניצח את מחלת הסרטן, שבר כבר אינספור שיאי הליכה מהירה, ומחר יצעד 21 קילומטרים במרתון ארץ ים המלח. "שום דבר לא מפחיד אותי, גם לא המוות"
גם כשהוא נושק לגיל 83, שאול לדני, גדול ההלכים שצמחו בישראל, לא יכול בלי לצעוד קילומטרים על גבי קילומטרים כמעט מדי יום. ביום הולדתו הקרוב הוא מתכוון לצעוד 83 קילומטרים, כמניין שנותיו, מסביב ליישוב עומר שבו הוא מתגורר.
"אמרתי לבת שלי דנית, שכשיגיע יומי, תחרוט על המצבה שלי: 'הלך הלך עד שהלך לו'", הוא ספק מחייך ספק מרצין. "ההליכה היא החיים שלי. לפני הרבה שנים, כשהשתתפתי במרוצי מרתון, הגעתי בהליכה קרוב לחבורת הצמרת. במרתון אחד אפילו ניצחתי בהליכה את הרצים. היום אני כבר בין האחרונים. אין מה לעשות — אלה החיים, הגיל עושה את שלו, ואני מקבל את זה בהבנה. גם אם אתלונן, זה לא יעזור לי. אני כבר זקן".
העקשנות הבלתי מתפשרת של לדני, פורסט גאמפ ישראלי, לא מפתיעה את כל מי שמכיר אותו. היא סוד הניצחון שלו, סם החיים. שלוש פעמים עמד פנים אל פנים מול המוות ויכל לו. בפעם הראשונה ברח עם משפחתו מאימת הנאצים בבלגרד שבה נולד. בפעם השנייה ניצל מטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, ובפעם האחרונה ניצח את סרטן בלוטות הלימפה שתקף אותו לפני 17 שנים.
"חצי שנה אחרי שעברתי כימותרפיה ורדיותרפיה כבר עשיתי מרתון, לא ויתרתי לעצמי", הוא מתגאה. "כמה חודשים אחרי שעשו לי ניתוח מעקפים, הקפתי את הכנרת בהליכה. אני עקשן גדול. שום דבר לא מפחיד אותי. גם לא המוות. הפסקתי לפחד ממנו כבר מזמן, אבל אני זהיר. בכל זאת, לא צריך לזלזל בו".
"הטראומה של חיי"
רק לפני כמה ימים חזר לדני — פרופסור להנדסת תעשייה וניהול — מטורינו, איטליה, שם השתתף באירועי יום השואה הבינלאומי, שכללו בין השאר מרוץ זיכרון. מחר ישתתף במרתון ארץ ים המלח (ראו מסגרת), שם יעשה חצי מרתון (21 ק"מ) בהליכה. בעוד חודש מצפה לו מרתון תל־אביב.
האהבה שלו לספורט התעוררה הרבה אחרי שעלה לארץ. כילד לדני היה עסוק יחד עם משפחתו בעיקר במלחמת הישרדות. "כשהיה בן חמש תקפו הגרמנים את הווילה המשפחתית שבה גרו בבלגרד, ומשפחתו נאלצה לברוח ולנדוד. "האחיות של אמי, הבעלים והילדים שלהן, הוצאו להורג, ומאוחר יותר הוריה נרצחו באושוויץ", הוא מספר.
"הגרמנים הפציצו את בלגרד הפצצות מאסיביות. הייתה לנו וילה חדשה מבטון מזוין. נכנסנו לחדר הכביסה כדי להסתתר בו, למצוא מחסה. פתאום נשמע רעש איום ונורא. סבתא שלי נשכבה עליי כדי להגן עליי שלא יקרה לי דבר. דלת הפלדה נעקרה מציריה ונפלה על סבתא, אבל חוץ מכמה מכות יבשות לא אונה לה רע. פצצה ששוגרה ממטוס גרמני פגעה בקומה השנייה של הבית, חדרה למרתף שהיה צמוד לחדר הכביסה, שבו הסתתרו כמה מהשכנים שלנו, והרגה אותם.
"באחת ההפוגות עברנו לבית אחר — מרחק של עשרים ומשהו קילומטרים משם. כמה סמלי: זאת הייתה ההליכה הארוכה הראשונה שלי. ברחובות, על קירות הבתים בבלגרד, היו מודבקות כרזות עליהן כתוב שעל כל היהודים להתייצב במקום מסוים בשעה מסוימת, ומי שלא יתייצב — יירו בו. לא ידענו אז שרוב האנשים שהתייצבו נרצחו על ידי גזי פליטה של משאיות".
התחנה הבאה במסלול הבריחה של המשפחה של לדני הייתה בודפשט. הם עברו את הדנובה שגשריה הופגזו. "ברחנו לשם עם ניירות שבהן האזרחות היוגוסלבית שלנו הועלמה", הוא מספר. כשהוריו הבינו את גודל הסכנה שנשקפה לילדיהם החליטו להכניס את הילד שאול למנזר. "כשהגענו לקרבת הכניסה למנזר, הסרנו את המעילים עם הטלאי הצהוב", הוא מספר. "אבא שלי חיבק אותי לפרידה, צילצל בפעמון, ונזיר בא לקחת אותי. זאת הייתה הטראומה הכי גדולה בחיי".
פחדת מאוד?
"ידעתי שאסור שיגלו שאני יהודי, כי זה יהיה סופי, ולא ידעתי איך להתנהג. כשכולם הלכו למיסה קתולית, ניסיתי להתחמק בטענה שאני פרוטסטנטי. בשירותים ובמקלחות הייתי צריך להסתיר שאני נימול. כשהתחילו ליפול פצצות של בנות הברית בכל מקום, אמא שלי שיכנעה את אבא להוציא אותי מהמנזר", הוא מספר. "הדאגה גמרה אותה".
בצאתם נתפסו על ידי הנאצים והועברו לגטו בבודפשט ומשם לברגן־בלזן. אחרי חצי שנה במחנה הריכוז הגרמני ("אני זוכר משם את הקור המצמרר וגם רעב גדול, גדול מאוד"), עם שחרור ברגן־בלזן על ידי הצבא הבריטי, נשלח לדני יחד עם 1,684 האנשים שהועלו על רכבת קסטנר לשווייץ. מספר שנים אחר כך הגיע לישראל עם משפחתו.
"החיים חזקים מהכל"
התחנה הראשונה שלהם בארץ הייתה מחנה העולים בבאר־יעקב, משם הגיעו ללוד. "לא היה לנו שם חשמל ומים זורמים והשירותים היו בחצר — תנאים לא תנאים", הוא נזכר. את בית הספר היסודי בקושי השלים, אבל את התיכון כבר סיים בהצטיינות. אחרי שירותו הצבאי סיים שני תארים בהנדסת מכונות בטכניון בחיפה. כשסיים את הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה שבארצות־הברית, התוודה בפני נוכחים שמעולם לא סיים את בית הספר היסודי.
בזמן הלימודים בטכניון, אחרי שהשתתף בצעדת ארבעת הימים שהתקיימה אז בארץ, נדבק לדני בחיידק ההליכה. "בהתחלה היה קשה לי לצעוד, הרגליים היו מלאות ביבלות, אבל בשנים הבאות הצלחתי לעשות את המסלול הלוך וחזור, ועוד להקדים את כולם", הוא מתגאה.
המעבר מהצעדה העממית למסלולי ההליכה התחרותיים היה מקרי. חבר ללימודים אמר לו שעם כושר כמו שלו, ינצח כמו בקלות בתחרות ההליכה המהירה באליפות הארץ באתלטיקה. "זה היה מקצה רק לשלושה קילומטרים, אבל ניצחתי בו בכמעט סיבוב שלם את מי שהיה אלוף הארץ", הוא מחייך. מאז שבר לדני אינספור שיאים ישראליים ושיאי עולם, כולם למרחקים ארוכים, וייצג את ישראל באולימפיאדת מקסיקו ב־1968 ובאולימפיאדת מינכן ב־1972.
הטבח במינכן ילווה אותו עד יומו האחרון. "אני ועוד חמישה אנשים גרנו בדירה האמצעית", הוא מספר. "כשהעירו אותי ופתחתי את דלת הכניסה וראיתי את ראש המחבלים מול העיניים, לא התרגשתי. במקום לברוח ולהציל את עצמי אפילו הלכתי להזהיר את ראש המשלחת, שמואל ללקין. כנראה שלא הבנתי בדיוק מה קרה שם, ואולי לעובדה שאני לא פוחד מכלום, הייתה חלק בזה. רק יום לאחר מכן הבנתי מה קרה. עד אז ידענו רק שאחד או שניים נהרגו ושהטרוריסטים מחזיקים בתשעה או עשרה בני ערובה. בסביבות 12 בלילה הרדיו המקומי הודיע שפעולות החילוץ של הספורטאים הצליחו ורוב בני הערובה ניצלו. הלכנו לישון בשמחה, אבל בחמש בבוקר העירו אותנו עם הידיעה המרה שכל בני הערובה נרצחו".
לאחר הטקס באצטדיון האולימפי לזכר הספורטאים הישראלים, הוסעו הניצולים לארוז את החפצים שלהם ושל הנרצחים. "בסביבות שש בוקר היינו בשדה התעופה", מספר לדני. "הביאו לשם את 11 הארונות. בא לשם גם שר החוץ הגרמני ולחץ לכולנו אל היד. לא הייתה לו עבודה רבה, כי לא נשארו רבים. פתאום קלטתי כמה מעט נשארנו מהמשלחת. משם טסנו עם הארונות לארץ. בשדה התעופה, על המסלולים, צבאו אלפים. חיכו לנו שם 11 קומנדקרים, שעליהם הניחו את הארונות. זה היה רגע מצמרר. משם נסענו לבית הקברות בקריית־שאול, שם קבורים חמישה מהם".
כאחד ששרד את השואה, לא הייתה לך שום בעיה לחזור לגרמניה?
"החיים שעברתי לימדו אותי לא להתרגש ולא לפחד מכלום. החיים חזקים יותר מהכל".
אבל איך מתמודדים עם אסון כזה? איך ממשיכים הלאה?
"אני לעולם לא אשכח את הטבח הזה, אבל מאחר ועברתי כל כך הרבה דברים בחיים — בשואה וגם אחר כך — המשכתי לעסוק בספורט. למזלי, לפני האולימפיאדה לא הכרתי אף אחד מהספורטאים, אחרת זה היה הרבה יותר קשה. חזרתי מיד להתאמן. חודש לאחר מכן כבר זכיתי באליפות העולם למאה קילומטר. שואלים אותי הרבה פעמים האם השואה היא הדרייב שמניע אותי, שגורם לי לרצות תמיד לנצח, ואני עונה: 'לא, מה שמניע אותי זאת העובדה שאני ספורטאי אמיתי'. שמרתי הרבה פריטים מהאולימפיאדה הזאת. בשנה שעברה, כשחנכו את המוזיאון האולימפי, הופעתי לבוש בז'קט המקורי שלבשתי באולימפיאדה".
לפני כ־17 שנים לקה לדני בסרטן הלימפה. "הרגשתי נורא בתקופת הטיפולים הכימותרפיים", הוא מספר, "הקאות, בחילות, סחרחורות, אבל לא ויתרתי לעצמי. המשכתי להתחרות, אבל במכנסיים ארוכים וחולצות ארוכות שרוולים כדי לא להיחשף לשמש. החיים נמשכו. יש לי משפחה. לפני ארבעה וחצי חודשים מתה אשתי שוש וזה היה קשה יותר מכל. היא סבלה מאלצהיימר ועברה אירוע מוחי. היינו נשואים 58 שנים בלי לריב פעם אחת, ועכשיו אני בודד בלעדיה".
עד מתי תמשיך ללכת?
"כל עוד אוכל, בלי זה החיים שלי אינם חיים. אני תמיד רוצה להיות ראשון".
2,500 רצים לתוך הגבול
2,500 איש צפויים להשתתף מחר (שישי, 1 בפברואר) במרתון ארץ ים המלח בארבעה מקצי ריצה: 10 ק"מ, חצי מרתון, מרתון ו־50 ק"מ.
גולת הכותרת של המרוץ, המתקיים בפעם הראשונה, היא ריצה אל תוך הים על סוללת הגבול של מפעלי ים המלח המקיפה את חלקו הדרומי של הים. הסוללה משמשת כאזור הגבול בין שטחי ים המלח הישראלי לים המלח הירדני ועוברת כחיץ בין המדינות.
"הרצים ייהנו מחוויית ריצה בנוף ייחודי בגבול ירדן, במקום הנמוך בעולם, עם אקלים ותנאי ריצה מיטביים", אומר דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר, שמארגנת את המרוץ בשיתוף פורום פקטור.
לפנייה לכתב/ת 
