אז מי ילך עם מי
גנץ סוף סוף הציג את משנתו השבוע ונגע בכל הנקודות הרגישות של הבוחר הישראלי. פרשננו לבחירות 2019 מספר לנו מדוע נאום גדול זה לא הכל ולמה דווקא מהלך אחר שגנץ עשה השבוע היה משמעותי הרבה יותר מהנאום המשלהב
השבוע נשא בני גנץ את נאום פתיחת הקמפיין שלו. הנאום הכיל את כל הקלישאות שמכוונות להשגת ההסכמה המירבית וההזדהות של הבוחרים הפוטנציאליים. אין לי כוונה לנתח את נאומו כי אם את מה שקדם לנאום, ואני מתכוון להכרזה על הריצה המשותפת של מפלגת חוסן לישראל עם תל״ם, בראשה עומד רא״ל במילואים משה (בוגי) יעלון.
ומדוע אני בוחר להתייחס דווקא לאיחוד בין גנץ ליעלון ולא לנאומו המדובר של גנץ? ובכן, כי מעבר לנאום, יש אלמנט נוסף שמוסיף או גורע לאהדה לאדם ולמפלגה: זהות השותפים בה.
45 מפלגות נרשמו לבחירות לכנסת ה-21, 16סיעות קיימות ועוד 29 מפלגות חדשות. מפלגות רבות אינן עוברות את אחוז החסימה מבחינת מספר התומכים, אך מורכבות מאנשים איכותיים. מאחר ותומכיהן גורעים מצביעים ממפלגות אחרות וקולות אלו יורדים לטמיון, יש לשני הצדדים, למפלגות הגדולות ולרשימות החלשות, אינטרס לשתף פעולה, שכן מפלגה אחת מקבלת אנשים איכותיים ממפלגה שככל הנראה קולות בוחריה היו יורדים לטמיון.
לראשי המפלגות אינטרס להתחבר. למשל - החיבור של גנץ ויעלון העניק לגנץ חיזוק ימני ובטחוני של רמטכ״ל נוסף (אל מול הקריאות של הימין כי גנץ הוא שמאל בתחפושת), בעוד שיעלון מבחינתו נכנס בוודאות עם עוד שני אנשים לכנסת (הפובליציסט יועז הנדל וצבי האוזר שהיה מזכיר הממשלה של נתניהו).
כרגע נראה כי ישנן מפלגות רבות שאינן עוברות את אחוז החסימה או נמצאות על הגבול וגורלן יחרץ ביום הבוחר. משמאל נמצאות מפלגת מר״צ אשר נעה בסקרים בין ארבעה לשישה מנדטים, התנועה בראשות ציפי לבני ומפלגת ארץ חדשה של אלדד יניב, שלא עוברות את אחוז החסימה. במרכז (אם ניתן להגדירו כך), נמצאות המפלגות גשר בראשות אורלי לוי-אבוקסיס ומפלגת אחי ישראלי בראשות הגברת עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל.
באופן מפתיע, דווקא בימין ישנו פיצול רב עוד יותר כאשר מפלגת הבית היהודי מתנדנדת (אחרי שנפתלי בנט ואיילת שקד הקימו את מפלגת הימין החדש) וגם ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן וש"ס בראשות אריה דרעי נמצאות בסכנה (סיכון של עשרה עד שניים עשר מנדטים לימין!) זאת כאשר מפלגות לווין קיצוניות כגון מפלגת זהות בראשות משה פייגלין, מפלגת עוצמה יהודית בראשות אנשי כך, איתמר בן-גביר וברוך מרזל, ומפלגת יחד של אלי ישי, יושב ראש מפלגת ש"ס לשעבר, לוקחות מהראשונות בוחרים, זאת כשגם הן אינן עוברות את אחוז החסימה.
ריבוי המפלגות גורם לפיצול בהצבעה ועשוי לשחק לטובת אחד הצדדים. על-כן מנסים ה"גדולים" לבלוע את ה"קטנים" ועל הדרך ליצור רשימות איכותיות יותר.
בזירה הפוליטית, עושה רושם שהמיזוגים הבאים יהיו בין ציפי לבני ויאיר לפיד. בני גנץ, כך נראה כעת, ייהנה מרוח גבית זמנית בעקבות הנאום הממלכתי והמוצלח שלו, לצד החיבור עם יעלון, אך לאורך זמן הוא עשוי להישחק. הסיכוי שגבי אשכנזי יצטרף לשני הרמטכ"לים האחרים קטן כעת וישנו סיכוי גדול יותר שיבחר לחבור דווקא ליאיר לפיד. גם אורלי לוי, אשר מחוזרת הן על-ידי לפיד והן על-ידי גנץ עלולה לחבור לאחד מהם (למרות שאיני פוסל גם חיבור שלה עם כחלון ומפלגת כולנו).
המפסיד העיקרי מהמצב הוא אבי גבאי, אשר כרגע מצטייר כ"מצורע" של מחנה השמאל אחרי שעשה לא מעט טעויות לאחר היבחרו, טעויות עליהן הציבור מסרב לסלוח לו.
בימין המצב מורכב יותר - על-מנת לעבור בוודאות את אחוז החסימה על אביגדור ליברמן לחבור שוב לליכוד וספק שישנה היתכנות למהלך שכזה מצד הליכוד. אריה דרעי וש"ס צריכים לחבור שוב לנמסיס אלי ישי על-מנת להגדיל את סיכוייהם לעבור את אחוז החסימה והשאלה היא האם האגו יגבר כאן או שנראה את הצדדים עושים שיקול הישרדותי קר.
בסופו של יום המשחק פתוח והניצחון אינו מובטח לימין ולנתניהו כפי שרבים חושבים.
אמנם לגוש הימין-חרדים יש על הנייר 63 מנדטים מול גוש ה"מרכז"- שמאל-ערבים עם 57, אך המצב נזיל עד מאד והכל יכול להתהפך. מספיק שמפלגה אחת או שתיים לא יעברו את אחוז החסימה ותמונת הגושים עשויה להשתנות.
עד יום הבחירות יש עוד הרבה זמן ולשחקנים יש הזדמנות לשלוף שפנים מהכובע, כך שיהיה מעניין מאד לראות מה קורה. אנחנו נמשיך לעדכן מהשטח.
בני גנץ. חוסן לישראל
מומלצים
