האם זה מה שהלייקרס תיכננו מראש?
האם בלוס אנג'לס באמת שאפו להיבנות מחדש עם הצעירים המוכשרים, או שהימרו שלברון יגיע אליהם ורצו אותם רק בתור קלפי מיקוח בשביל טרייד גדול?
בשבוע האחרון ה-NBA גועשת בעקבות הודעתו של אנתוני דייויס שהוא רוצה טרייד. באופן טבעי, הלייקרס מוזכרים כאופציה הכי סבירה. מרוץ החימוש של הלייקרס יכול ללמד הרבה על הדרך בה מתנהלות קבוצות הליגה. לא מזמן שמעתי בפודקאסט המעולה "ריבת חלל" תיאוריה שגורסת כי הלייקרס נתנו לקובי חוזה מקסימום בעונותיו האחרונות בליגה מתוך ידיעה שהוא כבר לא יחזור לעצמו, ועשו זאת רק לצורכי טנקינג. הגישה הזאת נתנה ללייקרס בחלוף כמה שנים להביא עוד לפחות שני שחקנים מהטופ עם חוזה מקסימום. הראשון הגיע כבר בקיץ האחרון, השאלה הייתה רק מי יהיה השני.
הלייקרס נבנו לא רע. לונזו בול עשה קפיצת מדרגה השנה, ברנדון אינגרם מזכיר לפרקים את קווין דוראנט בתחילת הקריירה והטרייד שהביא את קייל קוזמה מתברר כבינגו. אבל ע"פ השמועות, הלייקרס מוכנים לוותר על כל השלישיה הזו כדי להביא את אנתוני דייויס. עכשיו, הם מוכנים לוותר למעשה על שלוש בחירות מספר 2 בדראפט (הלייקרס קיבלו את הבחירה מספר 2 בדראפט בשנים 2017-2015 וקוזמה הגיע כטרייד על בחירה 2), שחקנים עם פוטנציאל עצום שנמצאים בתחילת הקריירה, רק כדי להביא את הבחירה הראשונה בדראפט 2013 – בחירה שעם קצת מזל הייתה נופלת להם לידיים כבר אז. יש פה שחקן אחד מדהים, שנבחר ראשון בדראפט והתעלה על כל הציפיות, והלייקרס רוצים אותו בכל מחיר במקום לבנות עם הצעירים הקיימים קבוצה לטווח הארוך.
ופה נשאלת השאלה – האם הלייקרס באמת שאפו להיבנות מחדש עם הצעירים האלה, או שהם הימרו שלברון יגיע אליהם ורצו את הצעירים הללו רק בתור קלפי מיקוח בשביל טרייד על שחקן מוכח שיחבור ללברון עד קיץ 2019? הלייקרס יודעים שכדי לקחת אליפות, כשכל הסימנים מראים על היחלשות משמעותית של גולדן סטייט בקיץ הקרוב, הם צריכים את לברון בשיא. ולברון כבר בן 34, כשגם הפציעה האחרונה שעבר (הארוכה בקריירה שלו) הבהירה לראשי הלייקרס שאפילו הוא אנושי.
אין זמן לחכות שהצעירים הללו יבשילו לכדי אליפות, צריך לנצל את העובדה ששחקן היסטורי בשיא הקריירה משחק בקבוצה שלך, ולהילחם על אליפות בשנה-שנתיים הקרובות. לעלות למגרש כדורסל ולראות מולך בגופיות תואמות את לברון ג'יימס ואנתוני דייויס בשיא הקריירה, ולחשוב שצריך לנצח אותם 4 פעמים כדי לעבור סיבוב, זה משהו ששום קבוצה לא רוצה לעבור בפלייאוף. כאוהד אני לא אוהב בכלל את הוויתור על השחקנים הצעירים בקבוצה, כי אני חושב שלראות את לברון איתם זה פרויקט מדהים ואפשר להשאיר אותם ולהביא שחקן חופשי מהטופ בקיץ, אבל אני יכול להבין את הבהלה של הלייקרס להביא את דייויס – בסדרה של הטוב מ-7 הוא ולברון יחד פייבוריטים מול רוב הקבוצות בליגה.
הדרך שבה ה-NBA מתנהלת היא הגורם לכל ההייפ סביב ההודעה של דייויס. זה לא הכדורגל העולמי שאנחנו מכירים כל כך טוב. בכדורגל העולמי יכול לבוא מחר שייח' סעודי, להחליט שהוא רוצה להפוך את איאקס לאלופת אירופה (חלום שלי, דרך אגב), לפזר מיליונים על רכש נוצץ וכנראה שבתוך שנתיים-שלוש הקבוצה כבר תדבר חזק בשלבים המאוחרים בליגת האלופות. הפייר-פליי הפיננסי באירופה הוא לא חסם הדוק כמו השיטה ב-NBA, וקבוצות עשירות מספיק גם ישתמשו במניפולציות שונות כדי לעקוף אותו. בכדורגל יש גם מחלקות נוער שאפשר להשקיע בהם ולטפח שחקנים צעירים. אבל ב-NBA, גם אם יהיה לך את כל הכסף בעולם זה עדיין לא ייתן לך שום יתרון משמעותי על הקבוצות האחרות.
השחמט הזה של בעלי הקבוצות ב-NBA מרתק לא פחות מהמשחק עצמו. שם אין תירוצים. לכל הקבוצות יש הזדמנות שווה להילחם על אליפות, וצריך לדעת לשחק נכון עם הקלפים שלך. אם הקבוצה שלך גרועה היא לא תרד ליגה ותתפרק, אלא בדיוק להפך – היא תקבל הזדמנות לבחור גבוה בדראפט ולהביא שחקנים מעולים. תראו כמה שנים פילדלפיה דישדשה כחלק מה"תהליך" המפורסם, עד שהפכה לכוח עולה בליגה בזכות התנהלות נכונה ושנים של סבלנות. יש שיגידו שמדובר בג'ונגל ושאין נאמנות בליגה הזאת, אבל לא צריך לדאוג לאנשי הליגה – כולם שם מיליונרים, וחוץ מזה המותג האמיתי הוא ה-NBA, כאשר גם הקבוצות בעצמן נודדות מעיר לעיר ונמצאות למעשה בבעלות הליגה. שחקנים לרוב לא משחקים כל הקריירה באותו מועדון , ועוברים קבוצות בהתאם לסיטואציות שנוצרות סביבם. כמעט ולא תראה שם שחקן מנשק את סמל הקבוצה. הרוב המוחץ של השחקנים מבין שאין סיבה לפתח רגשות לקבוצה שבה אתה משחק. הליגה הזאת היא סה"כ עסק בידורי, וכשזה מגיע לבידור תחרותי תסמכו על האמריקאים שיוציאו מזה את המקסימום.
לפנייה לכתב/ת 
