בין החמצה למיצוי: על עמליה כהנא-כרמון, מגדולות היוצרים בעברית

אפשר להביט ביצירתה של עמליה כהנא-כרמון משני כיוונים שביניהם נמתח שדה מגנטי - מרטיט לפרקים, ולפעמים מתסכל ומכאיב. אפשר להביט תחילה מכיוון ההחמצה, לסקור את מה שלא התממש בכתיבתה לעומת ציפיות שתלו מי שתלו, או את מה שלא יצא לאור ממה שאולי לפי רמזים בדבריה התכוונה לכתוב ולפרסם. ועתה גם החמצת מותה על ידי הציבור, אפילו ציבור קוראי הספרות. כאילו הוסתר מן הקהל לא רק גוף טקסטואלי שהובטח לו, אלא אף גופה הפיזי של הסופרת שקרוביה, בחרו לטמון אותו במסגרת המשפחה המגוננת שאליה התכנסה הסופרת עשור וחצי בדרכה אל סיום חייה.

עמליה כהנא-כרמון בפרויקט "סופרים קוראים"

ואפשר להביט תחילה מכיוון המיצוי של יצירתה, שהיא אחד ממצבורי ההישגים הגדולים של הפרוזה העברית של המחצית השנייה של המאה העשרים. אתחיל מן ההישג הזה, ואשוב בסוף דבריי אל מה שיש בו מין החמצה, ואוסיף מבט דרך עדשת המפגש האישי בין עמליה כהנא-כרמון לביני, מפגש שגם הוא נע בשדה המגנטי שבין קוטב ההחמצה לבין קוטב המיצוי.

ציפייה לנס שלעולם לא יתגשם

כמעט כל מי שכתבה או תכתוב על כהנא-כרמון תציב במרכז את הרומן - אם אכן רומן הוא - "וירח בעמק איָלון" (הקיבוץ המאוחד, 1971), שמלבד סיפורים בכתבי עת ובעיתונות, קדמה לפרסומו הופעת קובץ סיפוריה, מבשר חדשנותה וגדולתה כסופרת, "בכפיפה אחרת" (ספרית פועלים, 1966). ב"וירח בעמק איָלון" יש ביטוי כמעט לכל ממד של הפואטיקה הכהנא-כרמונית המזהירה: הכותרת הלקוחה משדה הקרב של ספר יהושע, מכינה אותנו למרקם הטקסטואלי שבין קפלי הכריכה, המתכתב בהשראה, בעדינות ובעושר שכמותן לא הכרתי בספרות העברית החדשה, עם כל רובדי הלשון העברית מן המקרא, דרך לשונות המשנה והתלמודים, ספרות הסוד וספרי היראים, סיפורי החסידים ושירת ההשכלה, ויוצרי תחיית הלשון העברית, במיוחד גנסין ואולי עוד יותר מכך ברנר. וכך התפיסה הלשונית של כהנא-כרמון משרטטת קו המשכי של תולדות העברית, אלא שזו המשכיות המתנגשת בעוצמה בתפיסת ההיסטוריה האישית של גיבורותיה וגיבוריה וההיסטוריה הקבוצתית, במיוחד זו הלאומית, העולה מכתביה מקוטעת עד קרועה.

בכותרת נחשפת קפדנותה האופיינית של עמליה כהנא-כרמון שלא היה פרט טקסטואלי קטן מכדי שתשים אליו לב, או שתצפה מאיתנו הקוראים לשים אליו לב. אכן, המילה איילון אינה מופיעה כמקובל בשערי ספרים בכתיב המלא הבלתי מנוקד, אלא מנוקדת כמו בתנ"ך - איָלון. כותרת זו - מחציתו השנייה של הפסוק מיהושע י' 12, מכינה אותנו היטב לפואטיקת הפרגמנט, לשליטה הגמורה של המקוטע על פני השלם בכתיבתה. הכותרת חושפת את מחצית הנס של המאור הקטן יותר, הירח שנעצר בעמק איילון, אבל מותירה את תחילת הנס ותחילת הפסוק "שמש בגבעון דום" להשלמת הקוראים שהסופרת נותנת בהם אמון רב ומניחה אותם כבנות ובני שיח בקיאים בטקסט המקראי. לה עצמה נאה אור הירח החיוורין, לא אור השמש הבוהקת (ראו למשל, גם הסיפור "באר שבע בירת הנגב" בקובץ "בכפיפה אחת"). היא בחרה בפסוק המצווה על הנס, ואולי לא בכדי נמנעה מן הפסוק הבא שבו הנס מתממש. דמותה של נועה טלמור, גיבורת הספר - כולה ציפייה לנס, שהיא יודעת שלא יתגשם. אי ההתגשמות אינה כתובה בתסריט האירועים אלא בתודעתה של נועה היודעת מתוכה שהידיעה על היות השיא בהכרח תבוא לאחר השיא. סדר הדברים ברומן אינו לינארי אלא קלוע כמו צמה.

סופרת שנתנה אמון רב בקוראים. כהנא-כרמון(צילום מסך מתוך פרויקט "סופרים קוראים" ביוזמת מרכז הספר והספריות)

הפרקים הראשונים העוסקים בהווה התל אביבי של ראשית שנות השישים, משרטטים את חיי הנישואים החתומים בחוסר תקשורת בין נועה לבין בעלה אשר, איש עסקים מרבה בנסיעות. אורח אנגלי של בעלה מתגלה לה כתקווה לסוג רגישות חדשה, כציטוט בלוח השנה המשרדי משירו של המשורר האנגלי מתיו ארנולד "ציר שלוח ממחוזות הנהרה". כשנועה נקלעת לסייר עם האורח, פיליפ, ברחבי הארץ, מסתבר שגם בתקשורת אתו נותרת נועה חתומה בפניו ובפני עצמה. הדיבור ברומן נע ממחשבותיה של נועה לתודעות אחרות. אולם היא זו שדרכה הסופרת יוצרת את הרושם החזק של שיקוף עצמי, התלבטות מתמדת בוודאותם של האיתותים המגיעים אליה מן הסביבה האנושית והטבעית כאחד. לתוך ההתרחשות הזו נשזר הסיפור על התרקמות יחסיה של נועה עם אשר בהיות שניהם סטודנטים באוניברסיטה העברית על הר הצופים בשנות הארבעים, בשנים הסמוכות למלחמה שעתידה לחלק את העיר שבה סיירו לאורכה ולרוחבה. תקופה זו בחיי נועה מיוצגת ב"וירח בעמק איָלון" באמצעות סיפור הנמצא כבר בשלמותו בקובץ הסיפורים "בכפיפה אחת", הוא הסיפור "אני צמא למימיך ירושלם", שקיבל את כותרתו משורת פיוט של אברהם בן דוד.

התבוננות עצמית מחמירה - לצד חמלה

הצמא של שורת הפיוט מרחף בסיפור הירושלמי בדמות ערגות האהבה של הצעירים והחלומות הלאומיים שלהם, אך גם בדמות ההתעניינות במקורות המים של ירושלים שמגלה חוקר אנגלי המתגורר בסמוך למעונם של הסטודנטים, כהמשך לחקירה כזו של דורות רבים. העיר נחשפת באופייה הבינלאומי והבין-תרבותי, באופן המזכיר את הרומן של סופרת בת דורה של כהנא-כרמון, "עיר ימים רבים" (עם עובד 1972) של שולמית הראבן. אצל שתי הסופרות מוקמת לתחייה ירושלים שלפני 1948 על מורכבותה, קולותיה וצבעיה, אולי בגלל המפגש המחודש עם מזרח ירושלים אחרי 1967. אולם באשר הראבן בנתה רומן משפחות סדור על מתחיו, הרי הצעירים של כהנא-כרמון משייטים כספינות חסרות עוגנים במימיה של ירושלים ובנפתולי יחסיהם אלה עם אלה, ובעיקר כל אחת וכל אחד עם עצמו.

כתבה דמויות נשיות המתמודדות עם הידיעה שהשיא חלף. כהנא-כרמון(צילום: ורד פאר. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני)

מימי הבחרות בירושלים, חוזר הסיפור של כהנא-כרמון לבגרותן של הדמויות, בעיקר אלה הנשיות, המתמודדות עם מחלות ובעיקר עם הידיעה שהשיא חלף, ידיעה שהיא כמעט מנטרה של הרומן. סיומו של הספר מפתיע, בדמות פרק בשם "מסיכת המוות", שבו כתיבת הסיפור מופקדת בידי מר חירם, ידידה של נועה טלמור. יצירתו של מר חירם מספקת שיח-על, המתייחס לחיים וליצירה הספרותית והאמנותית חזותית ככלים שלובים. מסיכת המוות היא פיתוחה המחמיר והקשיח ביותר של ההתבוננות העצמית, אולם היא המשך של אותו מבט מופנה אל העצמי שמפרק ומשחרר את חוליות הסיפר לאורך הרומן כולו. אפשר שהוא מתמצה בפרק סיום זה, במשפט הממזג מבט אישי עם הזדהות וחמלה אנושיות: "אך כאיש נתקל בראי לא-צפוי ומזהה בו את עצמו, בצמרמורת קלה תווכח לדעת. כמוך הכול פה." חוקרות וחוקרי הספרות ישמעו כאן הדהוד של מישל פוקו והראי ההפוך של הפרשנות שאותו כינה הטרוטופיה, אם כי כמעט לא סביר שכהנא-כרמון הכירה בכותבה את הסיפור את המושג שפיתח פוקו בשלהי שנות השישים.

"וירח בעמק איָלון" נותר אם כן מעשה מרכבה של סיפורים, שלא נכפה עליו רצף של רומן במובן הרגיל של הסוגה, אלא נותרו בכפיפה אחת. וכמו שהפרק "אני צמא למימיך ירושלם" נאחז בקובץ הסיפורים "בכפיפה אחת", סיפורים מאותו קובץ ואף פרקים מ- וירח בעמק איָלון ומן הספרים שפרסמה כהנא-כרמון לאחריו המשיכו להופיע במשולב בספריה המאוחרים יותר. כך הצהירה בעצם חיבורם של ספריה "כצבת בצבת עשויה" כמאמר המשנה בפרקי אבות, שעולם סיפוריה עולם אחד הוא, גם אם שמות הגיבורות והגיבורים מתחלפים ומקומות ההתרחשות משתנים מספר לספר. בכך פעלה עמליה כהנא-כרמון ככמה מגדולי מחברי הרומנים ובמיוחד כאונורה בלזק, שעולמו הבדוי פשט זרועות מספר לספר.

דגלה במונופול שלה על פירוש כתביה

על הפיכת העולם הבדוי של כהנא-כרמון לממשי עד מאוד למדתי, אפשר לומר על בשרי. שני ספריה הראשונים צללו לעולמי כתלמידת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בצאתם לאור ב-1966 וב-1971. לא הכרתי דבר דומה להם. התאהבתי. אהבתי את לשונה המרחפת בין כל אוצרותיה של העברית ואת נאמנותה לסוגת הסיפור הקצר, הגבישי בריכוזו אפילו כשהותך בסוגה רחבה יותר. אהבתי את המתח בין הצורות, בין שכבות הלשון ואת עירוי תחושת ההיעדר לתוך כל שורה ולכל פרק. את אי-ההגדרה המדויקת של סוגות שנוצרו באמצעות הלשון הכי מדויקת. אהבתי את השימוש המקסים שלה בפסיקים.

את חיבורי על "וירח בעמק איָלון" כתבתי בהדרכתו של גרשון שקד, רב אמן של הוראת ספרות לחוקרי ספרות צעירים. שקד העריץ ואהב את עמליה כהנא-כרמון, והיתה זו זכות כפולה לכתוב עליה בהנחייתו. כאשר הציע להראות את עבודתי לעמליה עברו עליי ימים של התרגשות גדולה ומתח, עד שדי מהר הגיע מכתבה מודפס במכונת כתיבה וחתום בכתב ידה המרחף (אין לי מילה אחרת לתאר אותו) ובו מנתה כמה מהבחנותיי שנראו לה נכונות, ובפסקה ארוכה תיקנה את הבנתי את עולם המציאות של הסיפור. "איך יכולת לחשוב (כתבה, ואני מצטטת מזיכרוני שבו צרובות מילותיה, כי עליי להודות שעד שעת כתיבת הדברים לא הצלחתי לאתר את המכתב) שהדבר קרה בתל-אביב, הרי פיליפ שהה באותה עת בליברפול וזה הנמל המתואר ולא נמל תל אביב". למדתי מאוחר יותר שעמליה נהגה לפרש את יצירותיה בהרצאות ואף בכתיבה מסאית, והיא דגלה במונופול שלה כיוצרת על פירוש הדברים.

לשונה ריחפה בין כל אוצרות העברית. כהנא-כרמון(צילום: באדיבות ארכיון אגודת הסופרים, גנזים)

פגישה אחרונה

קשה לומר שזו הייתה תחילתה של ידידות גדולה, אם משום שגרנו בערים שונות, אם משום שאלה היו שנות גידול הילדים הקטנים במשפחתנו או טעמים אחרים. אבל ההתאהבות שלי נותרה בעינה, ועמליה לא שכחה את העבודה שהשקיעה סטודנטית צעירה בחקר ספריה. החל מספרה השלישי קיבלתי את כל ספרי הבדיון שלה מן ההוצאות ובהן הקדשות שקריאתן ברצף מייצרת סיפור. "על שדות מגנטיים - טריפטיכון" (הקיבוץ המאוחד 1977), ספר שהתקשיתי לפענחו, כתבה בפשטות בעט כדורי שחור "לגלית חזן-רוק / (זה היה שמי אז), עמליה כהנא-כרמון, / שבט. תשל"ז". בשער "למעלה במונטיפר" (סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד 1984) כתוב בעט כדורי כחול "בתודה לך, / עמליה כהנא-כרמון / תל-אביב, טבת תש"ן".

הספר הזה, במהדורתו הראשונה, הגיע זרוע הגהות בדיו שחורה, והיו עמודים שחוברו במכלב סיכות כדי להעלים טעויות, שאכן תוקנו במהדורות מאוחרות יותר. בהקדשה שליוותה את "ליוויתי אותה בדרך לביתה" (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה 1991), רומן רצוף דיאלוגים עמוקים ומלאי תשוקה על יצירה, על אהבה ועל הזמן ההולך ואוזל, בין אמנית תיאטרון באה בימים לבין צעיר השואף לממש את כישרונותיו היצירתיים - נאמר באינטימיות, שוב בעט כדורי כחול דק מאוד: "לגלית, / מעמליה,/ סיון, תשנ"א". עמליה צדקה בחדות הבחנתה הסוגתית; הספר הזה הוא רומן, תרתי משמע, הרומן הממשי היחיד שכתבה. את הספר "כאן נגור", חמש נובלות (קיבוץ המאוחד/סימן קריאה 1996) שבו כמו סגרה מעגל וחזרה למיטבה כאמנית גדולה של הסיפור הקצר, כאן בשמו הקלאסי, נובלה, בשובה לכמה מסיפוריה היפים ביותר מן הכרכים הקודמים - הקדישה לי, בדיו כחול עמוק, במילים: "לגלית, / באהבה רבה, / מעמליה / תל אביב/ ניסן, תשנ"ו."

כמו חיי הנפש של דמויותיה, זרמה קרבתה של עמליה אליי בלי שום קשר להתעצמות קשרינו בעולם הממשי. כשבאתי לכבדה בטקס הענקת תואר הד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב בשנת 2006, התחבקנו קלות. זו היתה פגישתי האחרונה עם עמליה כהנא-כרמון, מגדולות היוצרים בלשון העברית. "ספרה פגישה, חצי פגישה" (הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד 2006), שסיפוריו צפונים בכרכים הקודמים, לא הגיע בדואר. 

פרופ' גלית חזן-רוקם היא חוקרת ספרות ופולקלור באוניברסיטה העברית, מתרגמת שירה ומשוררת