מראשון לציון לתל אביב בשעה. נגישות - אפס. מסע מדכא בתחבורה הציבורית בישראל

ממשיכים במסע בתחבורה הציבורית בישראל. אחרי שהדגמנו כיצד המדינה מאלצת אותנו לנסוע ברכבים הפרטיים, יצאנו בעצמנו למסע בנבכי התחבורה הציבורית בישראל: רכבות, אוטובוסים ותחנות מרכזיות. פגשנו את האנשים, שמענו את הקולות וחווינו את הקשיים במשך יום שלם.

את התזכורת לסיבה שבגללה עשיתי הכל כדי להימנע מהתחבורה הציבורית קיבלתי כשניסיתי להגיע מראשון לציון לתל אביב. מה כבר ביקשתי? על פניו, זה פשוט. בפועל - 18 הקילומטרים המפרידים בין הערים הם סיוט של ממש.

החלק הראשון בתחקיר הוקדש דווקא לערי מרכז הארץ, שזוכות למוניטין של תחבורה ציבורית נוחה ויעילה. בפועל, התברר שחברות האוטובוסים ורכבת ישראל מתמחות בבזבוז הזמן של הנוסעים, תוך הזנחת סוגיות הנגישות והתדירות. הופתעתי בכל פעם מחדש לגלות את הדרכים היצירתיות בהן נאלצתי להגיע מנקודה א' ל-ב' ואת התנאים המחפירים בתחנות ובאוטובוסים.

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. "מופע אימים"(צילום: טל שחר)

המסע לתל אביב

מתברר שכדי להגיע לתל אביב מראשון לציון צריך לעבור קודם בבת ים ואז בחולון. סיבוב של יותר משעה כדי לעבור מרחק שברכב היה לוקח 20 דקות, במקרה האיטי. די ברור מדוע הקו הלא-ממש-אטרקטיבי הזה היה ריק בסביבות השעה תשע בבוקר, ולמה מעט הנוסעים שהיו בו היו פנסיונרים שנראו לא ממהרים לשום מקום.

ביעד, ירדתי ישירות למופע האימים בדמות התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. המבנה, שאמור להיות אחד ממרכזי התחבורה הציבורית החשובים בעיר, משקף באופן הברור ביותר למה התחנה כה בעייתית. אחרי רבע שעה במבוך, והליכה ברחוב של עוד עשר דקות, הגעתי לתחנת רכבת ההגנה, בדרך ליעד הבא: רעננה. רק נכנסתי וכבר הכרוז עם בשורה: כל תחנות תל אביב לא יהיו פעילות בתקופה הקרובה בימי שישי בגלל עבודות תשתית.

במקרה הנוכחי הרכבת הגיעה כמעט בזמן, אבל משם ואילך היא פשוט הזדחלה לאטה. ממש לאטה. רכבת זה לא כלי תחבורה שאמור להיות ממש מהיר? איכשהו, חלפו 53 דקות מהרגע שיצאנו מתל אביב ועד שהגענו לרעננה. ברכבת, כן?

שש דקות מתחנת הרכבת לתחנת האוטובוס הקרובה(דוברות רכבת ישראל)

מחוץ לרכבת - חניון, וזהו

יוצאים מהתחנה, והנה פלא: אין כאן כלום חוץ ממגרש חנייה. כלומר, גם מי שרוצה להשתמש ברכבת, צריך למצוא עוד כלי תחבורה כדי להגיע אליה. תחנת האוטובוס הקרובה ביותר נמצאת במרחק שש דקות הליכה. יורד גשם, אבל לפחות התחנה תהיה מקורה. זהו, שלא.

נקודת האוטובוס הייתה סימון אקראי בצד הדרך, בו עמדתי במשך 20 דקות ללא כל מחסה. כשכבר הגיע האוטובוס, כל שייחלתי לו היה מקום יבש. לא היה איכפת לי לאן הוא נוסע, פשוט עליתי. 26 הדקות הבאות היו "תענוג": אנשים צעקו בטלפונים הסלולריים, דחפו ונדחפו.

בעיקר הוציא אותי משלוותי היחס לקשישים. הייתה זו שעת צהריים והאוטובוס היה גדוש בתלמידים שמילאו את המושבים, כולל הקדמיים, אלה שנושאים מדבקה בולטת המציינת כי מדובר במושבים המיועדים למבוגרים ולאנשים עם מוגבלות. קשישים שעלו על האוטובוס נאלצו לדדות לחלקו האחורי כדי למצוא לעצמם מקום ישיבה, לרוב ללא הצלחה. מעטים היו הצעירים שקמו כדי לפנות להם מקום, ועוד יותר מעטים אלו שעזרו להם לעלות או לרדת מהאוטובוס גם אם היו עם תיק כבד, שקיות או מקל הליכה.

מהאוטובוס ירדתי בתחנת הרכבת בהרצליה, ומשם החלטתי לאלתר ולנסוע לחדרה, עיר הולדתי. שוב נסיעה עצלה, ושוב תחנה שלא מאמינה בשילוב בין תחבורה ציבורית מסוגים שונים. בלית ברירה, פשוט התקשרתי לאמא שתיקח אותי מכאן הביתה, אחרת אתקע כאן עוד שעות.

ולקינוח - ביקור בתחנה המרכזית בחדרה, עוד מוסד מוזנח וישן שלא שופץ מאז שהייתי ילדה, ומאז עברו כמה שנים. לשם עוד לא הגיעו השלטים המעדכנים מתי יגיע האוטובוס הבא. אולי בעשור הבא.

תחנות האוטובוס הם במקרים רבים סימון אקראי בצד הדרך(צילום: איתי שיקמן, ענבר טויזר, רועי עידן, רועי רוסינשטיין)

איפה קריית מלאכי? 

ביום הבא של המסע טיילנו במרחב עוטף עזה. התברר שבחברות האוטובוסים בדרום חושבים ש"ישיר" כולל כל יישוב או פחון נטוש שיש לידו שלט. וזה עוד לפני שדיברנו על הקווים של היישובים במועצה האזורית.

תושב קיבוץ בארי, למשל, שירצה ללכת לטייל בים המלח או בערד, יבלה 88 קילומטר במשך שעה באוטו, או כמעט שלוש שעות בתחבורה ציבורית הכוללת ארבע החלפות קווי אוטובוס שונים, נוסף על מרחקי הליכה בין התחנות. את המסלול הזה צריך לתכנן בקפדנות מראש, פשוט כי תכיפות האוטובוסים נמוכה.

התחלתי את היום בתחנה המרכזית באשקלון, מקום מזוהם ולא מטופח בעליל. הספסלים מתפרקים, הפחים מלאים והתקרה מתפוררת ומעוררת חשד שאת הסופה הבאה כאן היא כבר לא תשרוד. אגב, אם באמת תגיע סערה, לנוסעים אין לאן לברוח. היעד הראשון היה קיבוץ נירים.

את הסופה הבאה, התקרה לא תשרוד. תחנה מרכזית אשקלון(צילום: רועי עידן)

כיוון שקו 36 המגיע לאשכול מגיע חמש פעמים ביום, נאלצתי לקחת קו מאסף לבאר שבע, ולהחליף אוטובוס בדרך. המכשול הראשוני: זמני ההגעה של האוטובוס מפורטים בתחנה על גבי דף A4 מתקלף עם אותיות בגודל מזערי ובמיקום מאוד לא נגיש לאנשים נמוכים. הזמנים הללו כלל לא תואמים את הזמנים באפליקציה, ושני אלה לא ממש תואמים את הזמנים במציאות.

עליתי על הקו הראשון שהגיע, ולאחר נסיעה של חצי שעה ירדתי בצומת נטוש, שם המתנתי 40 דקות לאוטובוס הבא, גם הוא מאסף. הפעם קיבלתי טיול באופקים, כולל עצירה בתחנה המרכזית שדווקא נראית לא נורא. אפילו יש תחנת עגינה עם נשנושים חינם לחיילים.

המשכתי לקיבוץ נירים, ומשם ישירות לבאר שבע. הבחנתי שאין שום שלט דיגיטלי באוטובוס המורה על התחנות הבאות, וגם הכריזה לא ממש עבדה. כלומר, האוטובוס לא נגיש לעיוורים ולא לחירשים. שלא לדבר על כלי הרכב עצמו, שלא ממש מותאם לנוסעים עם כיסאות גלגליים. מה לעשות, הסטנדרטים בדרום נמוכים יותר.

התחנה המרכזית בבאר שבע היא אחותה של זו מאשקלון: מכוערת, מטונפת, צפופה, מבולגנת. כל הדברים הרעים שאפשר לומר. ברחתי משם לרכבת ישראל, לקו שמוביל מבירת הנגב לקריית מלאכי. כלומר, לליד קריית מלאכי. כדי להגיע לקריית מלאכי צריך למצוא אוטובוס, לחכות שהוא יגיע, ואז לנסוע בו חצי שעה כי פקקים. מוזר.