ללא חיבור לחרדים, גנץ ויעלון ייכשלו
שני הרמטכ"לים מאותתים בינתיים לחרדים שאין להם עניין בהם. וזאת טעות ידועה שעושים טירונים. עדיין חסר להם המקף המיתולוגי של יוסף בורג
פעם, כששאלו את יוסף בורג ז"ל, ממנהיגי המפד"ל, איך הוא תופס את עצמו - יותר דתי או יותר לאומי – הוא ענה: "אני המקף". במשך עשרות שנים, השזורות בצמיחתה של מדינת ישראל, תפסה את עצמה הציונות הדתית כגשר בין קבוצות שונות: בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים לספרדים ובין חרדים לכל השאר. עד השבוע.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ביום שני הוכרע כי מפלגת הדגל של הציונות הדתית הקלאסית הפכה למפלגה חרד"לית. עם הרב רפי פרץ בראש ובצלאל סמוטריץ' אחריו, או להפך, אי אפשר להתבלבל: לא עוד חיבורים, התפשרות ומציאת המכנה המשותף, כי אם מפלגה עם אמירה יהודית דתית ברורה, שלא מסתכלת לצדדים (ובעיניי - וטוב שכך). רחוק מאוד מחזונם המחבר של חיים שפירא, זבולון המר, אורי אורבך, בורג ואחרים.
מחד, זה לא דבר רע. החידוד של תפיסות העולם עושה רק טוב למערכת הבחירות. הליכוד שובר יותר ימינה (ושוקל לחבר את עוצמה לישראל) ומפלגת העבודה יותר שמאלה (ושוקלת חיבור עם מרצ). מאידך, כמעט בלי ששמנו לב, בלילה אחד נמחקה השליחות ההיסטורית של הציבור הציוני-דתי. השליחות של "להיות המקף". מאז שנוסדה, בזרמיה השונים כ"מזרחי" וכ"מפד"ל" ואפילו בימיה כ"בית היהודי", האמינה הציונות הדתית שהיא הגשר בין המחנות. "לא גשר שדורכים עליו, אלא גשר שמחבר בין עולמות", כפי שאמר אורבך המנוח. עכשיו נשאלת השאלה מי ישמש כגשר הזה?
כשהצדדים מתרחקים נוצר ואקום באמצע, ואל הוואקום הזה מתפרצים הצמד בני גנץ-משה יעלון. הם אמורים להיות הגשר. אבל אמור זה לא מספיק. יעלון אומר שמשימת חייו היא "יצירת חיבורים". גנץ אומר שמטרתו "לחבר את עם ישראל". זה טוב ויפה, אך נשאלת השאלה, כיצד בדיוק הם מתכוונים לייצר את החיבורים הללו? האם הם דוברים של יותר משפה חברתית אחת? האם הם יכולים לשבת עם החרדים מכאן ועם החילונים משם ולמצוא את שביל הזהב באמצע?
האם הם מסוגלים לגשת לציבור החרדי שלא מתוך יחס מתנשא? האם הם באמת מפלגה של כל עם ישראל? או שהאם, כפי שהצטייר בנאום הפתיחה של גנץ, הם מתכוונים לייצג את השבט הלבן ממרכז הארץ שמזין כבר שנים את מפלגות השמאל והמרכז?
גנץ-יעלון הם אנשי צבא. הם יודעים היטב שחייל לא הופך ללוחם ללא הכשרה. טייס לא יודע להטיס ללא הכשרה. טנקיסט לא יודע לנהוג ללא הכשרה. גם חיבורים זה מקצוע שדורש הכשרה. איפה לומדים את זה, אתם שואלים? ובכן, את מקצוע החיבורים לומדים בחוגי הציונות הדתית בירושלים.
כן, ירושלים, העיר המורכבת בעולם, שכל מי שחי בה לומד על בשרו איך זה לנווט במקום שתרבות המחלוקת בו היא חלק מהמערכת. רק מי שעבר את הטירונות הירושלמית יכול להיות מוכשר לתפקיד.
קחו לדוגמא את משה (קינלי) טור-פז, שהיה ראש מנהל החינוך בעיר ונחשב לכתובת עבור אנשי החינוך וחברי המועצה החרדים. לא סתם חטף אותו יאיר לפיד לרשימתו.
או את טל גן-צבי, ראש הלשכה הכול-יכול של נפתלי בנט, שגדל כעוזר של ניר ברקת ונחשב לאחת הדמויות המוערכות בקרב המנהיגות החרדית (הוא אחד ה"סרוגים" היחידים שנכנס לאדמו"ר מגור לבדו), ופתר בעיות מורכבות כמו סוגיות החינוך בערד. או חנן רובין, ששימש חבר מועצת העיר והצליח לרקום הסכם בלתי נתפס שגרם לכמעט 20 אלף חסידים להצביע למועמד החילוני עופר ברקוביץ.
שלושתם, שלא במפתיע, הם אנשי הציונות הדתית, בוגרי "המערכה" הירושלמית. כי זו כל התורה כולה: כשעושים משהו מעל הראש של החרדים אולי מצליחים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך נכשלים ומייצרים נתק (ע"ע יאיר לפיד וחוק הגיוס). כשעושים משהו יחד עם החרדים - אולי נכשלים בטווח הקצר, אבל בטווח הרחוק מצליחים ומייצרים חיבור. מי שיודע לדבר את שפת החיבורים יכול להגיע להבנות מרחיקות לכת. לא תאמינו עד כמה. אם גנץ-יעלון מדברים על תחבורה ציבורית מוגבלת בשבת, או על ברית זוגיות - עליהם להכיר את השפה הזאת או שהם בדרך לכישלון חרוץ.
נכון לעכשיו, מפלגת גנץ-יעלון לא מאותתת לחרדים שהיא רוצה לחבר אותם. אין לי ציפייה לראות חרדי ברשימה, מקסימום "חרדי-חדש" שמייצג פלח מאוד מסוים. אבל אם הם באמת רוצים לקדם מציאות אחרת ולהיות גשר בין מחנות, עליהם לדבר את השפה. ואם הם רוצים ללמוד אותה, יש לי הצעה בשבילם איפה להתחיל לחפש: בציונות הדתית בירושלים.
- אבינועם קוטשר הוא פעיל פוליטי במגזר הציוני-דתי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
